הניח בזוית זו, ומצא בזוית אחרת.
פלוגתא דרשב"ג ורבנן.
דתניא, "קרדום שאבד בבית, הבית טמא.
הבית טמא - כל כלי הבית טמאין.
שאני אומר, "אדם טמא נכנס לשם, ומשמש בכל כלי הבית":
שאני אומר, "אדם טמא נכנס לשם, ונטלו".
רשב"ג אומר, הבית טהור.
שאני אומר, "השאילו לאחר, ושכח.
או שנטלו מזוית זו, והניח בזוית האחרת, ושכח".
זוית מאן דכר שמיה?
זוית מאן דכר שמיה - פתח ב"אבדו", וסיים ב"נמצא בזוית אחרת"?:
חסורי מחסרא.
והכי קתני, "קרדום שאבד בבית, הבית טמא.
שאני אומר, "אדם טמא נכנס לשם, ונטלו".
או שהניחו בזוית זו, ומצאו בזוית אחרת, הבית טמא.
שאני אומר, "אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת".
רשב"ג אומר, הבית טהור.
שאני אומר, "השאילו לאחר ושכח.
או שנטלו מזוית זו, והניח בזוית זו ושכח".
חסורי מיחסרא והכי קתני - "שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד".
וגבי מצא בזוית אחרת, "שמא אדם טמא הניחו שם, רבן שמעון כו'".
וגבי חמץ נמי, לרבנן חוששין שמא עכבר עשה.
וכיון דחוששין לעכבר, יש לחוש נמי, לא זהו אלא אחר.
ולרבן שמעון תולין באדם עצמו, שהוא עשה ושכח, ואין צריך בדיקה:
אמר רבא, עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, צריך בדיקה.
ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה - ואין תולין הככר בו.
שאין דרכו של עכבר לפרר.
ולא זהו ככר שהכניס העכבר:
מפני שאין דרכו של עכבר לפרר.
ואמר רבא, תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, א"צ בדיקה.
מפני שדרכו של תינוק לפרר.
בעי רבא, עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו?
מי אמרינן, היינו האי דעל והיינו האי דנפק.
או דילמא, אחרינא הוא?
אם תמצא לומר היינו האי דעל והיינו האי דנפק.
עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו?
אם תמצא לומר היינו האי כו' - דאי פשטת ליה, דחיישינן דילמא אחרינא הואי, תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן.
אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן, אכתי שחור ולבן מיבעיא לן:
האי ודאי אחרינא הוא.
או דילמא, ארמויי ארמיה מיניה?
ארמוייה - השליכו ממנו ונטלו הוא.
וחבירו, בחגיגה (טו, ב), "אי נקטיה ביד, מאן מרמי ליה מן ידי"
ואת"ל עכברים לא שקלי מהדדי.
עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה, מהו?
חולדה ודאי מעכבר שקלתיה.
או דילמא, אחרינא הוא.
דאם איתא דמעכבר שקלתיה, עכבר בפיה הוה משתכח?
ואת"ל אם איתא דמעכבר שקלתיה, עכבר בפיה הוה משתכח.
לדידיה הוה שקיל ליה - את העכבר עצמו היה מביא:
עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה, מהו?
ככר ועכבר בפי חולדה - עכבר נכנס, וככר בפיו.
וחולדה יוצאת, כשנכנס בו לבדוק.
ובפיה, ככר מכאן, ועכבר מכאן:
הכא ודאי איהו הוא.
או דילמא, אם איתא דאיהו ניהו, ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי.
או דילמא משום ביעתותא הוא נפל, ושקלתיה?
תיקו.
בעי רבא, ככר בשמי קורה, צריך סולם להורידה או אין צריך?
מי אמרינן, כולי האי לא אטרחוהו רבנן.
כיון דלא נחית מנפשיה, לא אתי למיכלה.
או דילמא, זימנין דנפל ואתי למיכלה?
ואם תמצי לומר, זימנין דנפל ואתי למיכלה.
ככר בבור, צריך סולם להעלותה או אין צריך.
הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה.
או דילמא, זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה?
את"ל, זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה.
ככר בפי נחש, צריך חבר להוציא, או אין צריך?
ככר בפי נחש - בעיא באנפי נפשה היא.
ולא דמי להנך דלעיל.
ולא גרסינן "אם תמצא לומר":
בגופיה אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן.
לא אטרחוהו - ויבטל בלבו:
בממוניה - לשכור חבר:
או דילמא, לא שנא?
תיקו:
משנה
ר' יהודה אומר, בודקין אור י"ד, ובי"ד שחרית, ובשעת הביעור.
וחכ"א, לא בדק אור י"ד, יבדוק בי"ד.
לא בדק בי"ד, יבדוק בתוך המועד.
בתוך המועד - בשעה ששית, שהוא מועד הביעור:
לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד.
לאחר המועד - משש שעות ולמעלה, עד שתחשך:
ומה שמשייר, יניחנו בצינעא.
כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו:
מ"ט דרבי יהודה?
רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו, כנגד שלש השבתות שבתורה.
שלש השבתות - שלש לשונות של השבתה, ראייה, מציאה, והשבתה:
(שמות יג, ז) "לא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור".
(שמות יב, יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"
(שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".
מתיב רב יוסף.
"רבי יהודה אומר, כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו שוב אינו בודק".
אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי?
אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי - ולאו במידי אחרינא.
דר' יהודה לא מצריך שלש בדיקות.
אלא הכי קאמר, או אור לארבעה עשר, או שחרית, או בשעה ששית.
ורבנן אמרי, אם לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחריו:
מר זוטרא מתני הכי.
מתיב רב יוסף, רבי יהודה אומר, כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק, אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי.
ומר זוטרא מתני - בהדיא "באחד משלשה פרקים":
אלא רבי יהודה נמי אם לא בדק קאמר.
והכא בהא קמיפלגי.
מר סבר, מקמי איסורא, אין.
בתר איסורא, לא.
לבתר איסורא - לא יבדוק.
דגזרינן, דילמא איידי דעסיק ביה, אתי למיכל מיניה:
גזירה דילמא אתי למיכל מיניה.
ורבנן סברי, לא גזרינן.
ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה?
והא תנן, "משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי
משקרב העומר - בו ביום יוצאים, ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי מן החדש, למכור.
וקודם יום טוב נקטף ונטחן ונתייבש הקלי בתנור: