שלא ברצון חכמים.
שלא ברצון חכמים - דאיכא למיגזר, דילמא כי מעסקי ביה, אתי למיכל מיניה:
דברי ר"מ.
רבי יהודה אומר, ברצון חכמים היו עושין".
ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו - קצירה כדרך כל השנה, אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע.
דהא אסור לקצור לפני העומר.
דכתיב (ויקרא כג, י) "עומר ראשית קצירכם אל הכהן".
שהוא תחלה לקצירה.
זכור הוא את איסור החדש, על ידי שינוי המעשה.
ולא אתי למיכל:
ולא קא גזר ר' יהודה, דילמא אתי למיכל מיניה?
אמר רבא, שאני חדש.
מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קטוף, הוא זכור.
א"ל אביי, תינח בשעת קטיפה, טחינה והרקדה מאי איכא למימר?
טחינה והרקדה - שהרי "קמח" תנינא, דהיה בידים.
וכשטחנוהו והרקידוהו, איזה שינוי היה שם, דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא?:
הא לא קשיא.
טחינה ברחיא דיד,
ומשנינן טחינה - לא היו טוחנין אותו ברחים של מים, אלא ברחים של יד, דהוי שינוי לזכרון:
הרקדה ע"ג נפה.
על גבי נפה - לצד התחתון של נפה.
הופך הנפה על פניה:
אלא הא דתנן, "קוצרין בית השלחים,
אלא הא דתנן - במנחות, קוצרין בית השלחין, כדרך חול, קודם לעומר:
ושבעמקים,
ושל בית העמקים - תבואה הגדילה בין העמקים.
וטעמא מפרש התם.
כתוב אחד אומר, "וקצרתם את קצירה והבאתם".
אלמא מותר לקצור קודם לעומר.
וכתוב אחד אומר, "עומר ראשית קצירכם".
דמשמע שהוא קודם לכל קציר.
הא כיצד?
ממקום שאתה מביא עומר, אי אתה קוצר קודם לו.
וממקום שאי אתה מביא עומר, אתה קוצר.
ותנן בפרק כל הקרבנות (מנחות פה, א), "אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין, ולא מבית השלחין, ולא מבית העמקים".
מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר:
אבל לא גודשין".
ואוקימנא כרבי יהודה.
מאי איכא למימר?
מאי איכא למימר - הא ליכא התם שינוייא, דהא "קוצרין" קתני, ובמגל.
ולא גזרינן דילמא אתי למיכל.
ואוקמיה לההיא כר' יהודה.
במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל (עא, א).
מדקתני סיפא, "אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו', ולא מיחו בידם חכמים".
ואמרינן, "מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו, ר' יהודה":
אלא אמר אביי, חדש בדיל מיניה, חמץ לא בדיל מיניה.
חדש מבדל בדילי מיניה - שהרי לא הורגלו לאוכלו כל השנה.
ואין למודין לפשוט יד להושיט לפיהם.
אבל חמץ, למודין הן בכך כל השנה:
אמר רבא, דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא?!
דרבנן אדרבנן לא קשיא - בתמיה.
דלא משנית אלא לר' יהודה.
והא דרבנן נמי קשיא?
דבמתניתין לא גזרינן.
והתם קתני, "שלא ברצון חכמים".
דמשמע דגזר ר' מאיר, דהוא מבני פלוגתיה, דילמא אתי למיכל:
דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא, כדשנינן.
דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא.
הוא עצמו מחזר עליו לשורפו,
הוא עצמו מחזר עליו לשורפו - אף על גב דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו.
הכא בבדיקת חמץ, ליכא למיגזר.
דהוא עצמו, כל עסקו זה בחמץ, אינו אלא מחזר עליו לשורפו.
אין לך זכרון לאיסור, גדול מזה:
מיכל קאכיל מיניה?!
מיכל קא אכיל מיניה - בתמיה:
רב אשי אמר, דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא.
"קמח וקלי" תנן.
קמח וקלי תנן - ואין אלו ראויין לאכילה:
הא דרב אשי, בדותא היא.
התינח מקלי ואילך,
מקלי ואילך - לאחר שנתייבש בתנור אין ראוי לאכול:
מעיקרא עד קלי מאי איכא למימר?
מעיקרא - בעודו רך בקליות, קודם שיתיבש.
מאי איכא למימר:
וכ"ת על ידי קיטוף, כדרבא?
וכי תימא - זכור הוא על ידי הקיטוף.
כדשני רבא לעיל.
בית השלחים דליכא קיטוף, מאי איכא למימר?
אלא בדותא.
וטעמא דר' יהודה, משום דבדילא מיניה.
וחמץ, לא בדיל מיניה.
שרגיל בו כל שעה:
אלא "קוצרין בית השלחין ושבעמקים".
ואוקימנא כרבי יהודה.
מאי איכא למימר?
אלא דרב אשי, בדותא היא.
וכל היכא דלא בדיל מיניה, מי גזר רבי יהודה?!
והתנן, "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה, וימלאנה שמן, ויתננה בצד הנר,
כל נר שבגמרא היינו הכלי - קרויישי"ל:
בשביל שתהא מנטפת.
מנטפת - טיפין דקות כשהפתילה מבערת:
ואפי' היא של חרס.
ואפילו היא של חרס - אותה שפופרת, דמאיסא, אפילו הכי אסור.
דילמא אתי למיכל מינה.
ותניא, "הנותן שמן לנר, חייב משום מבעיר.
והמסתפק ממנו, חייב משום מכבה":
ור' יהודה, מתיר"?
ור' יהודה מתיר - ואף על גב דשמן הכל תדירין בו.
ודרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי?
דהא אוקימנא טעמא בחמץ, משום דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו:
התם משום חומרא דשבת, מבדל בדילי.
ורמי דשבת אשבת.
דתניא, "חבל דלי שנפסק, לא יהא קושרו אלא עונבו.
קשר של קיימא - שהוא עשוי שלא להתירו לעולם, הוי אב מלאכה.
במסכת שבת:
לא יהא קושרו - דהוי קשר של קיימא.
אלא עונבו.
ולא גזרינן עניבה אטו קשירה:
רבי יהודה אומר, כורך עליו
כורך - כריכה בעלמא:
פונדא
פונדא - אזור חלל:
או פסקיא.
פסיקייא - פיישל"א.
שכורכין סביבות שוקיים:
ובלבד שלא יענבנו".
שלא יענבנו - גזירה משום קשירה.
הואיל ועסוק בכך:
קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה?
קשיא דרבנן אדרבנן?
קשיא דרבנן - דשפופרת, אדרבנן דחבל:
דרבנן אדרבנן לא קשיא.
שמן בשמן מיחלף, עניבה בקשירה, לא מיחלף.
שמן - זה בשמן דכל שנה מיחלף, ואתי למיכליה:
דרבי יהודה אדר' יהודה לא קשיא.
טעמא דרבי יהודה, לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה, אלא משום דקסבר, עניבה גופה קשירה היא.
ורמי רבנן אדרבנן.
דתנן, "קושרין דלי בפסקיא,
קושרין דלי בפסיקייא - דלאו קשר שעשוי להתקיים הוא.
דאינו מפסיד פסיקייא שלו בכך:
אבל לא בחבל".
אבל לא בחבל - שמא יניחנו שם עולמית:
ורבי יהודה, מתיר".
חבל דמאי?
אילימא חבל דעלמא?
אי נימא חבל דעלמא - שתשמישו לכך, ואיכא למיחש שמא יניחנו שם:
ורבי יהודה מתיר קשר של קיימא הוא, דודאי אתי לבטולי?!
אלא פשיטא, דגרדי.
חבל דגרדי - שאינו ראוי למילוי מים תמיד.
ור' יהודה מתיר, ולא גזר גבי שבת.
כדאוקימנא טעמא.
דמשום חומרא דשבת פרשי אינשי מאיסורא דיליה, ונזכרין הן.
אבל דרבנן דהכא אדרבנן דעניבה, קשיא?:
וגזרו רבנן חבל דגרדי, אטו חבל דעלמא?
אין.
חבל בחבל, מיחלף.
ומשנינן חבל בחבל מיחלף כו' - והשתא איתרצו כולהו.
דרבנן גזרו כל היכא דמיחלף.
בין בשבת בין בשאר איסורי.
הילכך בחדש לפני העומר, גזרו.
וכן בשפופרת.
וכן בחבל.
אבל בחמץ לא.
משום דמוזהר עליו לשורפו.
ובעניבה נמי, לא משום דלא מיחלפא.
ור' יהודה גזר בכל מילי דלא בדילי מיניה.
ובמידי דבדילי מיניה, לא גזר.
הילכך בחמץ גזר.
אבל בחדש, בדילי מיניה.
ובכל הנך דשבת, משום דבדילי מינייהו.
ודקא מחמיר בעניבה?
משום דקסבר, היא גופא קשירה היא:
עניבה בקשירה לא מיחלפא.
וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה?!
והתניא, "בכור שאחזו דם, אפי' הוא מת,
בכור - אסור להטיל בו מום.
ואפילו לגרום.
כדתניא, "'מום לא יהיה בו'.
אין לי אלא שלא יטיל בו מום, מניין שלא יגרום לו, תלמוד לומר 'כל מום'".
במסכת ביצה (כז, ב):
אין מקיזין לו דם.
אין מקיזין דם - אפילו במקום שאינו עושה בו מום.
דהיינו בכל מקום שבו.
אם אינו חותך ממנו, עצם או פוגם שפתו או אזנו.
וכל דבר שאינו חוזר לקדמותו, הוי מום.
אידך, לא הוי מום.
וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום.
ואף על גב דקדשים הכל בדילין מהן?
מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה, בתורת כהנים:
דברי ר' יהודה.
וחכ"א, יקיז.
ובלבד שלא יטיל בו מום"?
התם, מתוך שאדם בהול