שתי פרות היו חורשות
שתי פרות היו חורשות - אותו היום, לסימן:
בהר המשחה.
בהר המשחה - הוא הר הזיתים:
כל זמן ששתיהן חורשות, כל העם אוכלין.
ניטלת אחת מהן, תולין. לא אוכלין ולא שורפין.
ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין:
משנה
רבי חנינא סגן הכהנים אומר, "מימיהם של כהנים,
מימיהם של כהנים - הכא נקט לה משום סיפא, דקתני, "מדבריהן למדנו, ששורפין תרומה כו'":
לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה, עם הבשר שנטמא באב הטומאה.
אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו".
מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה - שנגע בשר קודש זה בראשון לטומאה.
והוה ליה איהו שני.
ולא נמנעו מלשורפו עם חמור ממנו.
ממי שנגע באב הטומאה.
דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד.
לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה.
ובגמרא פריך, מאי תוספת טומאה איכא?
הלא גם בראשונה, בוולד טומאה נגע.
ועכשיו חוזר ונוגע בוולד הטומאה?:
הוסיף ר' עקיבא ואמר, "מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן
מלהדליק שמן - של תרומה:
שנפסל בטבול יום
שנפסל בטבול יום - והוא שלישי.
דטבול יום פוסל את התרומה מן התורה.
ביבמות פרק הערל (עה, א) מ"בכל קודש לא תגע".
ויולדת, משטבלה לסוף ימי טומאה, עד מלאת ימי טהרה שלה טבולת יום ארוך היא.
שהרי אינה ראוייה להביא כפרה עד יום שמונים ואחד.
אלמא לא הוי הערב שמש דילה, עד שקיעת החמה דשמונים:
בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו".
בנר שנטמא בטמא מת - טמא מת, אב הטומאה הוא, ומטמא כלים.
דכתיב (במדבר יט, ) "וכל אשר יגע בו הטמא, יטמא. והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב". בפרשת פרה, גבי טומאת מת.
אלמא טמא מת מטמא אדם.
ועשאו הכתוב אב הטומאה, כשרץ ונבילה, שמטמאין אדם.
ולא כנוגע בהן, שאין מטמא אלא אוכלין ומשקין.
כדכתיב בשרצים (ויקרא יא, ) "כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים, יטמא. וכל משקה אשר ישתה בכל כלי, יטמא".
אלמא, לא מקבל טומאה מן הכלי, שקיבל טומאה מן השרץ, אלא אוכל ומשקה בלבד.
ולא אדם וכלים.
והאי נר הוי ראשון.
ועכשיו יש כאן תוספת טומאה.
שמתחלה היה שמן זה שלישי.
וחוזר ונעשה שני על ידי הנר.
דהואיל ויש טומאה עליו, לא חיישינן ליה.
ומותר להוסיף בידים:
אמר רבי מאיר, "מדבריהם למדנו, ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח".
מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח - עם זמן הביעור.
דהואיל והולכת לאיבוד, אף הטהורה, ואסורה מדאורייתא.
לא חיישינן לשמירתה.
ואף על גב שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה, דכתיב (במדבר יח, ) "את משמרת תרומותי":
א"ר יוסי אינה היא המדה.
אינה היא המדה - אי אתה יכול ללמוד את זו מדבריהן.
ובגמרא מפרש, אמאי אינה היא המדה?:
ומודים ר' אליעזר ורבי יהושע, ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה.
ומודים ר' אליעזר כו' - ר' יוסי קאמר לה.
דאף על גב דאיפלוג ר' אליעזר ור' יהושע בשריפת תרומה.
בהא מודו, ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה:
על מה נחלקו?
על התלויה ועל הטמאה.
שר' אליעזר אומר, "תשרף זו לעצמה וזו לעצמה".
ור' יהושע אומר, "שתיהן כאח"ת:
גמרא
מכדי?
בשר שנטמא בוולד הטומאה מאי הוי?
שני.
כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה, מאי הוי?
שני.
שני ושני הוא.
מאי, "מוסיף לו טומאה על טומאתו" איכא?
שני ושני הוא - מתחלה היה שני, ועדיין שני הוא:
אמר רב יהודה, הכא בוולד וולד עסקינן.
דהוי ליה שלישי.
וקסבר, שלישי מותר לעשותו שני.
הכא בוולד וולד עסקינן - האי ב"וולד הטומאה" דקתני מתניתין, וולד וולד קאמר, דהיינו שני.
ובשר שנגע בו הוה שלישי.
וכי הדר שרפי ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה, שהוא ראשון.
חוזר ונעשה שלישי זה שני:
והא אין אוכל מטמא אוכל?
והא אין אוכל מטמא אוכל - וכיון דלא מטמא ליה, מאי תוספת איכא?:
דתניא, "יכול יהא אוכל מטמא אוכל?
ת"ל (ויקרא יא, ) 'וכי יתן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא'.
הוא טמא, ואין עושה כיוצא בו טמא".
ואין עושה כיוצא בו - ואין מטמא אוכל כיוצא בו:
הוא טמא - משמע מיעוטא:
הניחא לאביי דאמר, "לא שנו אלא בחולין, אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו".
אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בה - דילפינן מנבואת חגי, "לחם ונזיד יין ושמן" (חגי ב, ):
ולרב אדא בר אהבה משמיה דרבא נמי דאמר, "לא שנו אלא חולין ותרומה, אבל בקדשים עושה כיוצא בהן".
שפיר.
שפיר - דמתניתין בקדשים קיימי':
אלא לרבינא משמיה דרבא דאמר, "מקרא מלא דיבר הכתוב, 'לא שנא חולין, לא שנא תרומה, לא שנא קדשים, אינו עושה כיוצא בו'".
מקרא מלא - לא הוציא ממשמעו, לא תרומה ולא קדשים, אלא דבר שלם דיבר.
דאין אוכל מטמא אוכל לעולם.
ונבואת חגי טומאות דרבנן נינהו.
וכבר נגזרו, כדלקמן.
אבל דאורייתא, לא מטמא אלא אוכל משקה, ומשקה אוכל.
לקמן בפירקין (יח, א) יליף לה, דאוכל מטמא משקה ומשקה אוכל:
מאי איכא למימר?
הכא במאי עסקינן, דאיכא משקין בהדי בשר, דקא מיטמא מחמת משקין.
דאיכא משקין בהדי בשר - כשנגע באב הטומאה, היה משקה טופח עליה, ונטמא עמה.
והוה אף המשקה ראשון.
וכששורפה, עדיין הוא עליה.
ומטמא הבשר שנשרף עם זה מחמת המשקין, ונעשה שלישי שני:
אי הכי, האי "עם הבשר שנטמא באב הטומאה", "עם הבשר ומשקין" מיבעי ליה?
אלא, נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, מדרבנן מיהו מטמא:
מדרבנן מטמא - וקא מוספי ליה טומאה מדרבנן:
הוסיף ר' עקיבא מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק כו': מכדי?
שמן שנפסל בטבול יום, מאי הוי?
שלישי.
וכי מדליק ליה בנר שנטמא בטמא מת, מאי הוי?
שני.
מאי הוי שני - דנר הוי ראשון:
מאי קמ"ל, שלישי מותר לעשותו שני, היינו הך?
היינו הך - דר' חנינא, דתריצנא בהכי.
ומאי הוסיף ר' עקיבא?
דמשמע דהוסיף עדות על עדות.
חידוש על חידוש:
אמר רב יהודה, הכא בנר של מתכת עסקינן.
דרחמנא אמר,