(במדבר יט, ) "בחלל חרב", חרב הרי הוא כחלל.
בחלל חרב - הקיש חרב לחלל.
מתכת שנגע במת, הרי הוא אבי אבות הטומאה, כמת עצמו.
ושנגע בטמא מת, הרי הוא אב הטומאה כמוהו.
גזירת הכתוב הוא במתכת, אצל טומאת מת, ולא אצל שאר טומאות:
והויא ליה אב הטומאה.
והויא ליה - נר אב הטומאה.
וכשנותן שמן שלישי לתוכו, נעשה ראשון:
וקסבר, שלישי מותר לעשותו ראשון.
ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקמיה בנר של מתכת?
נוקמיה בנר של חרס, ומאי "הוסיף"?
דאילו התם, טמא וטמא.
ואילו הכא, פסול וטמא?
נוקמה בנר של חרס - דאינו אלא ראשון, כנוגע בטמא מת.
ואשמעינן ר' עקיבא, דשלישי מותר לעשותו שני.
ודקשיא לך מאי הוסיף אדר' חנינא?
הוסיף טובא.
דאילו התם גבי בשר קדשים, כי שריף שלישי בהדי ראשון, ועשהו שני, טמא היה מתחלה לטמא אחרים.
שהשלישי עושה רביעי בקודש.
ועכשיו כשהוא שני, הוי טמא.
כלומר, לא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה.
ואלו גבי עדותו של ר' עקיבא, גבי תרומה קאי.
דאילו שמן קודש, אינו אלא של מנחות, ונאכל הוא ואינו ראוי להדליק נר,
ואם נטמא קודם שנתנו במנחה, משקדש בכלי, אין לו היתר לכהנים, ונשרף בקודש בבית הדשן, כשאר פסולי קדשי קדשים.
אבל שמן תרומה שנטמא, כהנים מדליקין בו.
דכתיב, "נתתי לך את משמרת תרומותי".
בשתי תרומות הכתוב מדבר:
אחת, תרומה טהורה. ואחת, תרומה טמאה.
ואמר רחמנא, שלך תהא, להסיקה תחת תבשילך.
ביבמות בפרק הערל (עד, א).
ושמן שלישי של תרומה, אינו טמא לטמא אחרים, אלא פסול.
דאין שלישי עושה רביעי בתרומה.
וכי הדר עביד ליה שני, הוה ליה טמא:
אמר רבא, מתניתין קשיתיה.
מאי איריא דתני, "נר שנטמא בטמא מת".
ניתני, "שנטמא בשרץ"?
אלא איזהו דבר שחלוקה טומאתו, בין טומאת מת לשרץ?
הוי אומר, זה מתכת.
מתניתין קשיתיה - לרב יהודה.
מאי איריא דתני "טמא מת".
אי בנר של חרס קאי, ובראשון עסקינן, למה לי דנקט שקיבל טומאה זו מאב הטומאה של מת.
ליתני שנטמא סתם.
ואנן קיימא לן דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה.
ומה לי אב הטומאה דמת, מה לי אב הטומאה דשרץ.
אלא מדנקט "מת", שמע מינה, בנר של מתכת עסקינן.
דיש חילוק בו בין נגיעת אב הטומאה דמת, לאב הטומאה דעלמא.
ואשמעינן דבנר שהוא עצמו אב הטומאה, קאמר:
אמר רבא, ש"מ, קסבר ר"ע, טומאת משקין לטמא אחרים, דאורייתא.
דאי ס"ד דרבנן, מכדי?
האי נר מאי קא מהניא להאי שמן?
אי לאיפסולי גופי', הא פסיל וקאי?
שמע מינה - מדקאמר "הוסיף ר' עקיבא", קסבר טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא היא.
ודלא כהני תנאי דפירקין, דאמרי לקמן, שאין משקין מטמא אוכל מן התורה אלא מדרבנן.
דאי סלקא דעתך דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן.
מאי תוספת דאוסיף ר' עקיבא דאמר, שהשמן שהיה שלישי עשאוהו ראשון.
ומה בכך?
האי נר, אב הטומאה, כי עשאו ראשון להאי שמן, מאי מהני ליה?
אחרי שלא יטמא אחרים, לאפסולי גופיה הוא דמהני ליה, הא פסול וקאי?:
ממאי?
דילמא לטמא אחרים מדרבנן.
דילמא - אהני ליה, שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן:
אי מדרבנן, מאי איריא באב הטומאה, אפילו בראשון ושני נמי תחלה הוי?
אי - תוספת דרבנן אתא לאשמעינן, מאי איריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה, שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא.
אי נמי אשמעינן שמדליקין אותו בראשון לטומאה, או בשני לטומאה, נמי תחלה הוי?
כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן, כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן, ומטמא עוד שני ושלישי.
דהא גזור רבנן על המשקין, שאפילו נגעו משקין בשני, יעשו ראשונים:
דתנן, "כל הפוסל את התרומה, מטמא משקין להיות תחלה.
חוץ מטבול יום".
דתנן כל הפוסל את התרומה - כל הני דמייתינן, בפרק יציאות השבת (יג, ב), גבי שמונה עשר דבר שגזרו עליהם, תורת שניים לפסול את התרומה, מטמאין משקין אפילו חולין להיות תחלה.
חוץ מטבול יום, שפוסל לתרומה מן התורה. וגזירת הכתוב היא.
ומכל מקום, איקלישא טומאה דידיה, ולא גזרו ביה לעשות משקין תחלה.
דאין דברי תורה צריכין חיזוק.
ומשום דמשקין עלולים לקבל טומאה.
ומה היא עלילתן?
שמקבלין טומאה שלא בהכשר.
גזרו עליהן חומר הרבה, שיהו כהנים נזהרין לשומרן:
אלא ש"מ, דאורייתא היא:
אלא שמע מינה - מדמהדר למעבדיה ראשון דאורייתא, שמע מינה לטמויי אחרים ולעשותן שני דאורייתא קאמר.
כל סדר טומאה, דאב עושה ראשון, ראשון שני, בחולין, ותו לא.
ושני, שלישי בתרומה.
ושלישי, רביעי בקודש.
כולה מדאורייתא הוא. בפירקין:
א"ר מאיר מדבריהם למדנו וכו': מדבריהם דמאן?
אילימא מדברי ר' חנינא סגן הכהנים?
מי דמי?
התם טמא וטמא, הכא טהור וטמא?
ואלא מדברי ר"ע.
מי דמי?
התם פסול וטמא, הכא טהור וטמא?
נימא, קסבר רבי מאיר מתניתין באב הטומאה דאורייתא, וולד הטומאה דרבנן.
דמדאורייתא טהור מעליא
נימא קסבר ר' מאיר - מדיליף מדבריהן, קסבר מתניתין דר' חנינא, בשר שנטמא באב הטומאה דקתני, באב הטומאה דאורייתא.
דכל אב הטומאה דאורייתא הוא.
אבל בשר שנטמא בוולד הטומאה דקתני, כגון שנטמא בוולד הטומאה דרבנן.
כגון כלי שנטמא במשקין.
דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי.
שאין אוכל נעשה אב הטומאה.
ורבנן גזרו שיהיו משקין מטמאין כלי, משום משקה זב וזבה, שהן אב הטומאה.
כגון רוקו ומימי רגליו, בפרק קמא דנדה (ז, ב).
והאי בשר נטמא באותו כלי.
דהוי וולד וולד דרבנן.
שהמשקין היו וולד הטומאה.
והכלי היא וולד וולד דרבנן.
ומדאורייתא טהור הוא.
והאי בשר שנעשה שלישי על ידו, טהור גמור מן התורה הוא.
ואשמעינן ר' חנינא, דכיון דאיכא עלה טומאה דרבנן, מטמאין לה בראשון דאורייתא: