הפיגול - לא צריך הכא, אלא מסיים הברייתא:
הפיגול והנותר
הפיגול והנותר - של קדשים:
והטמא.
והטמא - בשר קודש שנטמא.
דקיימא לן בפרק אחרון (קכ, ב) דגזרו עליהן שיטמאו את הידים.
ואף על פי שאין אוכל מטמא אדם?
גזרו עליהן לטמא מיהת את הידים, ולא לטמא את הגוף, משום חשדי כהונה, ועצלי כהונה, כדמפרשין התם.
ואפילו הכי, דאית עלייהו טומאה דרבנן, אמרי בית שמאי, דאין שורפין פיגול ונותר, שאין טמאים מן התורה, עם הטמאה שהוא טמא מן התורה.
וכל שכן בתרומה טהורה וטמאה.
ואפילו בית הלל לא קשרו, אלא משום דאית לפיגול ונותר טומאה דרבנן:
בית שמאי אומרים, אין נשרפין כאחת.
וב"ה אומרים, נשרפין כאחת"?
ואי סלקא דעתך, ר"מ מדברי רבי יהושע קאמר, אמאי מהדר ליה ר' יוסי מדר' חנינא סגן הכהנים?
א"ל רב נחמן, רבי יוסי לאו אדעתיה.
דהוא סבר ר"מ מדרבי חנינא סגן הכהנים קא"ל.
וא"ל, "אנא מדר' יהושע קאמינא".
וא"ל, "ואפילו לרבי יהושע, נמי אינה היא המדה.
ואמר ליה - ר' יוסי לר' מאיר, כי ילפת ליה מדר' יהושע נמי אינה היא המדה, דמודין הן בזו.
ולקמיה פריך, אמאי אינה היא המדה, מדה ומדה היא?
דהא טהורה גמורה היא החבית הזאת, ומשום דסופה לאיבוד שרי לטמויי בידים:
דהא מודה ר"א ורבי יהושע, ששורף זו בפני עצמה וזו בפני עצמה".
ואמאי אינה היא המדה?
מדה ומדה היא?!
שאני התם, דאיכא הפסד חולין.
מתקיף לה רב ירמיה, מתניתין נמי איכא הפסד דעצים?
דעצים - שצריך להיסק שתי היסקות:
א"ל ההוא סבא, להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו.
א"ר אסי א"ר יוחנן, מחלוקת בשש, אבל בשבע דברי הכל שורפין.
מחלוקת בשש - שעדיין אין על הטהורה אלא איסור דרבנן.
אבל בשבע, שנאסרה כבר מן התורה, אין לך טומאה גדולה מזו.
ודברי הכל, אף לר' יוסי שורפין:
א"ל רבי זירא לר' אסי, נימא קסבר רבי יוחנן מתני' באב הטומאה דאורייתא, וולד הטומאה דרבנן.
ומאי "מדבריהם"?
מדברי רבי חנינא סגן הכהנים.
נימא קסבר ר' יוחנן - דמתניתין דר' חנינא, בולד הטומאה דרבנן, ור' מאיר מיניה יליף.
ודוקא נקט שש ר' יוחנן, ומשום דאית עליה איסור דרבנן הוא טעמא דר' מאיר.
אבל אם בא לשורפה בחמש וארבע, מודה ר' מאיר דאין שורפין, ואף על גב דסופה לאיבוד, דלאו מדר' יהושע קא יליף, דטעמיה דר' יהושע התם, משום הפסד חולין.
או דילמא לר' יוחנן נמי ר' מאיר מדר' יהושע יליף, וטעמא דר' מאיר לאו משום איסורא דרבנן הוא, דהוא הדין נמי לחמש וארבע, והאי דקאמר ר' יוחנן שש, אורחא דמילתא נקט:
א"ל, "אין".
אמר ליה אין - ודווקא שש קאמר.
ולקמן פריך, אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא המדה?:
איתמר נמי, "אמר רבי יוחנן, מתניתין באב הטומאה דאורייתא, וולד הטומאה דרבנן.
ומאי "מדבריהם"?
מדברי רבי חנינא סגן הכהנים.
ומחלוקת בשש, אבל בשבע דברי הכל שורפין.
לימא מסייע ליה,
נימא מסייע ליה - דבשבע מודה ר' יוסי:
"הפיגול והנותר והטמא, ב"ש אומרים אין נשרפין כאחת.
וב"ה אומרים, נשרפין כאחת".
הפיגול ונותר כו' - ר' יוסי אמר ליה לעיל.
וקאמר ליה לר' מאיר, בהא הוא דאמרי בית הלל נשרפין כאחת משום דפיגול ונותר אסירי מדאורייתא, אבל באיסורא דרבנן לא שרו לטמויי בידים.
שמעינן מינה מיהא, דבאיסור דאורייתא מודה ר' יוסי, ואף על גב דליכא שם טומאה עליה:
שאני התם, דאית להו טומאה מדרבנן.
שאני התם כו' - מהא לא מיסתייעא לר' יוחנן.
ואפילו בשבע אימא לך דפליג ר' יוסי, ואף על גב דאסירא, הואיל ואין עליה שם טומאה לא מטמינן ליה.
והא דמודה בפיגול ונותר, משום דאית עלייהו שם טומאה דרבנן:
דתנן, "הפיגול והנותר, מטמאין את הידים".
לימא מסייע ליה, "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאכלה.
מטמאה טומאת אוכלין בכביצה.
מטמאה טומאת אוכלין - הואיל ומתחילה נראית לאדם, ירדה לה תורת טומאה, ואין עולה ממנה עד שתפסל מאכילת כלב:
ונשרפת עם הטמאה בפסח".
ונשרפת עם הטמאה בפסח - ואפילו היא תרומה טהורה,.
והא ודאי ר' יוסי קאמר לה.
דאי ר' מאיר, אפילו פת מעלייתא שרי.
ושמע מינה, דמודה ר' יוסי היכא דלאו בת אכילה היא.
והוא הדין לפת מעלייתא, בשבע שעות:
שאני התם, דעפרא בעלמא הוא.
אי הכי, מאי "מודה"?
אי הכי - דר' מאיר מדר' חנינא יליף, מאי "מודה ר' אליעזר" דקאמר ליה ר' יוסי?
הא קא יליף ר' מאיר מדר' חנינא, מהדר ליה איהו מדר' אליעזר ור' יהושע?!:
הכי קא"ל ר' יוסי לר"מ, אפילו לר' יהושע דמיקל, כי מיקל בתלויה וטמאה, אבל בטהורה וטמאה לא.
הכי קאמר ליה - הא דקא ילפת מדרבי חנינא, אינה היא מן המדה, כדמפרש לקמיה.
ואפילו לר' יהושע נמי, דשמעינן ליה דמיקל טפי גבי חבית, דקאמר יטמאנה ביד, מודה בשריפה בפסח דאין שורפין.
דהתם משום הפסד חולין הוא.
וכי איכא למימר דמיקל בשריפה, בתלויה וטמאה הוא דאיכא למימר דמיקל.
כדשמען ליה גבי חבית שנולד לה ספק טומאה, דאמר יגלנה.
ותנא גרמא, והוא הדין בידים.
אבל בטהורה ליכא למימר דמיקל:
אי הכי, אמאי "אינה היא המדה", מדה ומדה היא?
אי הכי - דר' מאיר מדר' חנינא יליף, אמאי אינה היא המדה? מדה ומדה היא?
דהא בשש איכא איסורא דרבנן על הטהורה, כי התם דאיכא טומאה דרבנן?
והא ר' יוסי לא שני ליה בין שם טומאה לשם איסור.
דהא אמרת דמודה ר' יוסי בשבע הואיל ואיכא איסור דאורייתא, ואף על פי דליכא עלה שם טומאה.
אלמא לא שני ליה.
וכיון דלא שני ליה שפיר יליף ר' מאיר מדרבי חנינא דאמר, דמטמאינן טומאה מדרבנן בטומאה דאורייתא, הכא נמי מטמינן איסור דרבנן בטמא טומאה דאורייתא:
א"ר ירמיה, הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ.
אמר ר' ירמיה הכא - בבשר שנטמא בוולד הטומאה דקתני, כגון שנטמא במשקין שנטמאו בשרץ:
ואזדא ר"מ לטעמיה,
ואזדא ר' מאיר לטעמיה - דאמר משקין אין מטמאין אחרים, ואפילו אוכלין, אלא מדרבנן, והוה ליה מדאורייתא טהור מעליא.
ושרפי ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה דטמא מדאורייתא.
וגבי תרומה טהורה בשש, דאיכא נמי איסור דרבנן עלה לא שנא:
ורבי יוסי לטעמיה.
ור' יוסי לטעמיה - ד
משקין טימאוהו לבשר זה מדאורייתא, הלכך אינה היא מן המדה, דטמא וטמא הוא.
ולר' ירמיה איכא לאקשויי, אם כן, בין לר' מאיר בין לר' יוסי מאי מוסיפין לו טומאתו קא מסהיד ר' חנינא, מעיקרא בראשון נגע והוה ליה שני, והשתא נמי בהדי ראשון שרפינן להו?
ונראה בעיני, דר' ירמיה אוולד וולד דקאמר ר' יהודה סמיך, ולא חש למידק כולי האי, ונקט מילתיה בתר לישנא דמתניתין, דתני בוולד הטומאה.
ולעולם בבשר שנטמא במשקין, שנטמא בכלי, שנטמא בשרץ, דהוו להו משקין שניים והוא שלישי.
ואשמעינן דשלישי מותר לעשותו שני.
ואכתי איכא לאקשויי, סוף סוף, כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן, מאי קא מהני ליה האי בשר ראשון לבשר שלישי?
אי לשוויה שני מדרבנן, מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה?
דאילו משקין שנגע בהן תחלה היו מדרבנן, דהא נגע בראשון, ואפי' על ידי שני הן נעשין תחלה.
אלא על כרחך ר' ירמיה כרב אדא או כאביי סבירא ליה, דאמרי קדשים עושין טומאה כיוצא בהן.
ואשמעינן ר' חנינא, דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא.
ולר' מאיר שמעינן מינה, דשני דרבנן דהוא טהור מעליא דאורייתא, מותר לעשותו שני דאורייתא.
והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה.
ולר' יוסי אשמעינן, דשני דרבנן דהוא שלישי דאורייתא, עבדינן שני דאורייתא.
הלכך, אינה היא מן המדה.
ורבינא דאית ליה מקרא מלא דבר הכתוב, לא סבירא ליה דר' ירמיה, ומוקי לה לתוספת טומאה דרבנן דמתניתין כדאוקימנא ברישא.
ומאי "מדבריהן"?
מדברי ר' אליעזר ור' יהושע:
ר"מ לטעמיה, דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן.
ור' יוסי לטעמיה, דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאוריי'.
דתניא,