דם שאינו נשפך כמים, אינו מכשיר.
מתקיף לה רב שמואל בר אמי, הרי דם התמצית דנשפך כמים, ואינו מכשיר?
דם התמצית - אינו ראוי לזריקה.
דכתיב, "כי הדם הוא (הנפש) בנפש יכפר".
דם שהנפש יוצאה בו, מכפר.
ושאין הנפש יוצאה בו, אינו מכפר.
אלמא נשפך כמים אינו מכשיר, כדר' יוסי בר חנינא:
אמר ליה ר' זירא, הנח לדם התמצית, דאפי' בחולין נמי לא מכשיר.
דאפילו בחולין לא מכשיר - כדמפרש טעמא:
קבלה מיניה רב שמואל בר אמי.
קיבלה מיניה ר' שמואל - לפירושא דהאי טעמא, מר' זירא.
אמאי לא מכשיר דם התמצית, לפי שאינו קרוי דם.
והקרוי דם, קרוי משקה.
כדכתיב (במדבר כג, ) "ודם חללים ישתה", ומכשיר.
כדכתיב "וכל משקה וגו'", ואוקימנא אהכשר.
ושאינו קרוי דם, אינו קרוי משקה:
דאמר רחמנא (דברים יב, ) "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש".
דם שהנפש יוצאה בו, קרוי דם.
דם שאין הנפש יוצאה בו, אינו קרוי דם.
תא שמע, "דם שנטמא וזרקו.
בשוגג, הורצה.
הורצה - קרבן לבעלים, דמרצה ציץ, כדלקמן:
במזיד, לא הורצה".
במזיד לא הורצה - להיות בשר קרבן נאכל לכהנים, דקנסא הוא.
אבל בעלים נתכפרו.
כדאמרינן ביבמות, בהאשה רבה (צ, א), דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד, לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה.
קתני מיהת, "דם שנטמא" אלמא דם קדשים, שהוא משקין בית מטבחיא, מקבל טומאה.
אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא.
ו"דכן" דיוסף בן יועזר, מלטמא אחרים הוא.
וקשיא לרב:
מדרבנן.
ודלא כר' יוסי בן יועזר איש צרידה.
ומשני לעולם טומאת משקין דרבנן - והך טומאת דם דרבנן היא.
ודקשיא לך, הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא?
האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר:
ת"ש, "על מה הציץ מרצה?
על הדם.
ועל הבשר.
ועל החלב שנטמא.
על הדם ועל הבשר ועל החלב - בין שנטמא הדם, בין שנטמא הבשר, בין שנטמאת החלב הציץ מרצה.
ולא שיהא בשר טמא נאכל.
דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה ד"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל".
אלא לר' יהושע איצטריך.
דאמר בכיצד צולין (פסחים עז, א) "אם אין בשר אין דם", וקאמר הכא, הני מילי כשיצא בשר חוץ למחיצתו, שאין ציץ מרצה על היוצא, או שאבד הבשר.
אבל נטמא בשר קודם זריקת דם, הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה:
בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון,
בין בשוגג בין במזיד - והאי דתני לעיל, "בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה"?
בכיצד צולין פליגי בה אמוראי.
חד אמר, טומאתו בין בשוגג בין במזיד, אבל זריקתו בשוגג אין, במזיד לא.
וחד אמר, איפכא:
בין ביחיד בין בצבור"?
בין ביחיד - בקרבן יחיד, מזיד ורצון אחד הוא, אבל גבי שוגג שייך מזיד, וגבי אונס שייך רצון, ושוגג ואונס תרי מילי נינהו.
וקתני מיהת "על הדם", אלמא דם קדשים מקבל טומאה, ושמע מינה טומאת משקין דאורייתא, ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא, וקשיא לרב:
מדרבנן.
ודלא [כר' יוסי] בן יועזר איש צרידה.
מדרבנן - וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור, ודלא כיוסף:
ת"ש (שמות כח, ) "ונשא אהרן
ונשא אהרן - בציץ כתיב:
את עון הקדשים".
את עון הקדשים - פסול הקרבן יכשיר וירצה, ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא.
דעון הקדשים כתיב, ולא עון הכהנים:
וכי איזה עון הוא נושא?
אם עון פיגול?
הרי כבר נאמר (ויקרא יט, ) "לא ירצה".
אם עון נותר?
הרי כבר נאמר (ויקרא ז, ) "לא יחשב"?
איזה עון הוא נושא - איזה פסול הוא מכשיר?
אם עון פיגול, הרי כבר נאמר "לא ירצה".
גרסינן בתורת כהנים.
ואם עון נותר, הרי כבר נאמר "לא יחשב",
והכי פירושו "אם עון פיגול", והוא מחשבת חוץ למקומו, שנקראת פיגול, כדכתיב בקדושים תהיו "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה", ומוקמינן לה בזבחים בפרק שני (כח, ב) "אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו"
הרי כבר נאמר "לא ירצה" בקדושים תהיו כדפרשינן.
ואם עון נותר, מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו, הרי כבר נאמר "לא יחשב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו'" בפרשת צו את אהרן.
ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים, במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר, וכתיב "לא יחשב לו" אלמא לית ליה תקנתא.
ורובא גרסי איפכא, "אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב"
ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו, שכן לשונו בכל הגמרא.
"ואם עון נותר" הרי כבר נאמר "לא ירצה, ומוקמינן ליה בנותר ממש.
ולא יתכן.
חדא, דלא כתב "לא ירצה" אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו.
ועוד, אי נותר ממש, למאי "לא ירצה"?
אי לאכשורי קרבן, הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר?
כדאמרינן בתורת כהנים, "או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר?
וכי אפשר לומר כן, מאחר שהוכשר חוזר ויפסל?!"
ואם "לא ירצה", לא יתכפר האוכל נותר קאמר?
וכי יש כפרה לחייבי כריתות?!
ועוד, "לא ירצה" הקרבן משמע?
ותו, מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת?!
והא "עון הקדשים" כתיב, ולא עון האוכלים?
וכלישנא קמא גרסינן בתורת כהנים.
ועיקר הוא.
והאי דקרי ליה להאי "פיגול" ולהאי "נותר"?
משום דתורת כהנים מדרש הוא, ונקט לישנא דקרא:
הא אינו נושא, אלא עון טומאה.
הא - כמו הרי.
כלומר הרי יש לך להבין על כרחך, שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו, אלא עון טומאה.
ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין:
שהותרה מכללה, בציבור".
שהותרה מכללה בצבור - דנדחית מפני קרבן צבור.
דכתיב "במועדו" ואפילו בשבת, ואפילו בטומאה.
וכיון דהיקלתה אצלה, לכך היקלתה אף ביחיד.
שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ, ירצה הציץ עליה:
מאי לאו, טומאת דם?
מאי עון טומאה - לאו טומאת דם?
דאין מצריך רצוי אלא אם כן נטמא דם, שהכפרה תלויה בו.
אלמא דם מקבל טומאה:
אמר רב פפא, לא.
טומאת קמצים.
לא טומאת קמצין - שהקומץ מתיר את המנחה, כדם המתיר את הזבח, וכל הכפרה תלויה בו.
והוא הדין דמצי לשנויי, "לא, בטומאת בשר וחלב, ואליבא דר' יהושע בעי ציץ, דאמר, 'אם אין בשר אין דם'"
אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל:
תא שמע (חגי ב, ) "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו,
בשר קדש - שרץ.
לשון, "קדש היה בארץ" (מלכים א, יד) טומאה.
והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש, שהיה בבנין בית שני, לידע אם בקיאין בהלכות טומאה, לפי שנשתכח מהן בגולה, שלא נתעסקו בה בקדשים:
ונגע בכנפו אל הלחם, ואל הנזיד, ואל היין, ואל שמן ואל כל מאכל, היקדש?
ויענו הכהנים ויאמרו, לא"
ונגע בכנפו - באותו כנף שהשרץ בו.
כלומר השרץ עצמו.
ועל כרחך הכי הוא, דאי משום כנף שהוא ראשון, כוליה בגד נמי ראשון הוי, ומאי איריא דנקיט כנף?
אלא משום שרץ, שהשרץ עצמו נגע אל הלחם.
והלחם אל הנזיד.
והנזיד אל היין.
והיין אל השמן או אל כל מאכל היקדש.
כלום נטמא האחרון הזה, שהוא רביעי בקודש?
דלחם ראשון, ונזיד שני, ויין שלישי, ושמן רביעי.
נזיד, תבשיל.
כמו, "ונזיד עדשים" (בראשית כה, ).
יין ושמן, של נסכים: