ואם אינו ענין לאכילה, תנהו ענין לאיסור הנאה.
ואם אינו ענין - לאוסרם באכילה, דהא איסור אכילה בגופייהו כתיב.
זו מדה בתורה, דבר שלא הוצרך לגופו, תנהו ענין לענין אחר, ותלמוד דבר לדבר אחר.
וכל המדות הלכה למשה מסיני:
אי מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא, (ויקרא ו, ) "בקדש באש תשרף".
בקדש בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
והאי, "בקדש באש תשרף" להכי הוא דאתא?!
האי מיבעי ליה לכדרבי שמעון?
דתניא, "רבי שמעון אומר, 'בקדש באש תשרף'.
לימד על חטאת, ששורפין אותה בקדש.
לימד על חטאת - פסולה, ששריפתה בקדש בעזרה.
דמ"והנה שורף" לא הוה שמעינן מקום שריפתה היכן:
ואין לי אלא זו בלבד, פסולי קדשי קדשים, ואמורי קדשים קלים, מנין?
פסולי - כל שאר קדשי קדשים.
כגון מנחה ועולה ואשם שנטמאו, או שנשפך דמן, ומנחה שלא נקטר קומצה, ואימורי קדשים קלים שנטמאו.
ודוקא נקט הני, שמחיצתן בתוך חומת העזרה.
אבל פסולי בשר קדשים קלים, שאכילתן בכל העיר, אף שריפתן, אם נפסלו, חוץ לעזרה הן.
והכי נמי תנן באלו עוברין (פסחים מט, א) "שורפין לפני הבירה", והיינו חוץ לעזרה, ושם היה בית הדשן לכך.
וכן מפורש בזבחים בפרק טבול יום (קד, ב):
תלמוד לומר, 'בקדש באש תשרף'".
אמר ליה רבי יונתן, רבך מהאי קרא קאמר לה.
אמר ליה - ההוא מרבנן לר' שמואל בר נחמני, דאקשי ליה האי קושיא.
"ר' יונתן רבך נמי לא הוה מייתי איסור הנאה לכל איסורין מ"בקדש באש תשרף".
דמבעי ליה לכדאמרת, "שתשרף בעזרה".
אלא מהאי קרא אמר להו":
(שמות כט, ) "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר וגו'".
שאין תלמוד לומר "לא יאכל"?
ומה תלמוד לומר "לא יאכל"?
אם אינו ענין לגופיה.
דהא כתיב (שמות כט, ) "ושרפת את הנותר באש".
דהא כתיב ושרפת - אלמא לאו בר אכילה הוא:
תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה.
לכל איסורין - דוגמתן, שנאמר בהן לאו באכילתן:
ואם אינו ענין לאכילה, תנהו ענין לאיסור הנאה.
ואם אינו ענין לאכילה - דהא בגופייהו כתיב, תנהו ענין להנאה:
אי מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא, "ושרפת את הנותר", נותר בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
והאי, "לא יאכל" להכי הוא דאתא?
האי מיבעי ליה לכדרבי אלעזר?
מיבעי ליה לכדר' אלעזר - ליתן לא תעשה.
דאי מ"ושרפת" לא הוה ידעינן ביה איסור לאו למלקות:
דאמר ר' אלעזר, "לא יאכל כי קדש הוא", כל שבקדש פסול.
כל שבקודש פסול - מדכתיב, "כי קודש הוא" יתירה, לרבות על שאר פסולי קדשי קדשים בלאו.
כגון, פיגול ויוצא ונשפך דמו:
בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.
אמר אביי, לעולם מקרא קמא, ואיפוך.
מקרא קמא - "וכל חטאת", ולאו מ"באש תשרף".
דאיצטריך לומר שישרף בעזרה.
אלא מ"לא תאכל".
ליכתוב "באש תשרף", אלמא לאו בר אכילה הוא, וממילא נפקא לן ביה נמי איסור לאו מהא דר' אלעזר.
דמפיק מ"לא יאכל כי קודש הוא", כל פסולי קדשים:
דליכתוב, "באש תשרף" ולא בעי "לא תאכל"?
מה תלמוד לומר, "לא תאכל "?
אם אינו ענין לגופו, דנפקא ליה מדרבי אלעזר.
תנהו ענין לכל איסורין שבתורה.
ואם אינו ענין לאכילה, תנהו ענין לאיסור הנאה.
אי מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא, "הנותר".
הנותר בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא ליחודי ליה לאו לגופיה הוא דאתא?
דאי מדרבי אלעזר, אין לוקין על לאו שבכללות?
לאו שבכללות - כגון זה, שנכלל כל הפסולין יחד:
אלא אמר רב פפא מהכא (ויקרא ז, ) "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל, באש ישרף".
שאין תלמוד לומר, "לא יאכל"?
מה תלמוד לומר "לא יאכל"?
אם אינו ענין לגופו, דהא נפקא ליה מקל וחומר ממעשר הקל.
ומה מעשר הקל אמרה תורה (דברים כו, ) "לא בערתי ממנו בטמא".
לא בערתי - אזהרה נפקא לן ביה, ביבמות בהערל (עג, ב):
בשר קדש חמור, לא כל שכן?!
וכי תימא, אין מזהירין מן הדין?
אין מזהירין - מדין קל וחומר.
אף על פי שאדם דן קל וחומר מעצמו, אינה אזהרה ללאו.
במסכת מכות (ה, ב) נפקא לן:
הקישא הוא.
היקשא הוא - ולאו קל וחומר.
דאיתקש "נדריך ונדבותיך" דהיינו שלמים, למעשר דגן, דכתיב ביה "לא בערתי ממנו בטמא".
ותייתי לן מינה, דאף קדשים לא יאכלו בטומאה.
"ולא בערתי ממנו בטמא" אף על גב דוידוי בעלמא הוא, ואינו לאו?
הא נפקא לן ביה איסור לאו, ביבמות בהערל, מהאי קרא ד"לא תוכל לאכול בשעריך", ולהלן הוא אומר, בפסולי המוקדשים שנפדו (דברים טו, ) "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו".
טמא וטהור אוכלין בקערה אחת.
יש כאן טומאת בשר לטהור, וטומאת הגוף לטמא.
וקא אמר רחמנא גבי מעשר וקדשים, ההוא בשעריך דשראי לך ביה טומאה התם, בפסולי המוקדשין הכא, לא תאכל:
דכתיב (דברים יב, ) "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וגו'".
מה תלמוד לומר, "לא יאכל"?
אם אינו ענין לגופו, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה.
ואם אינו ענין לאכילה, תנהו ענין להנאה.
אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא, "הנותר", הנותר בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
אמר לי' רבינא לרב אשי, ואימא לעבור עליו בשני לאוין?
לאו מי אמר אביי, אכל פוטיתא,
אכל פוטיתא - שרץ המים:
לוקה ארבע.
לוקה ארבע - חד לאו בשרץ המים, בתורת כהנים, דהוא ספר ויקרא.
וחד, במשנה תורה.
ושני לאוין כתובים בתורת כהנים, בשקצים סתם.
"לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהן".
והכא, לא כתיב "על הארץ", ומשמע, בין שרץ המים ובין שרץ הארץ, הרי ארבע:
נמלה,
נמלה - שהוא שרץ הארץ:
לוקה חמש.
לוקה חמש - הני תרי דסתם שרצים.
וחד, "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל".
וחד, "לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום, כי שקץ הם".
וחד, "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ":