מאי לאו בהא קמיפלגי?
דר' יוסי הגלילי סבר, "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה.
וכי אתא קרא למישרייה לנבילה, בהנאה הוא דאתא.
ורבי עקיבא סבר, איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע.
וכי אתא קרא, לטומאה וטהרה.
לא. דכ"ע, "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה.
והכא בהא קמיפלגי.
רבי יוסי הגלילי סבר, כשהותרה נבילה, היא הותרה, חלבה וגידה לא הותרו.
חלבה וגידה לא הותרו - דחלב אינו בכלל בשר.
הלכך לא הוה במשמע "תתננה ואכלה".
וגבי נוגע בנבלתה נמי לאו חלב במשמע.
הלכך "יעשה לכל מלאכה" לא הוצרך לטהרו, אלא להתירו מכלל הנאות "לא תאכל חלב":
וכי איצטריך קרא, להיתר הנאה הוא דאתא.
ורבי עקיבא סבר, כשהותרה נבילה, חלבה וגידה נמי הותרו.
ור' עקיבא סבר - חלב בכלל נבילה, בין להיתר הנאה בין לטמא.
הלכך, כי איצטריך קרא לטהרו איצטריך:
וכי איצטריך קרא, לטומאה וטהרה.
ור' יוסי הגלילי, אשכחן חלב דשרייה רחמנא בהנאה, אלא גיד, נימא דאסור?
איבעית אימא, הכי נמי דאסור.
איבעית אימא, מייתי לה בק"ו.
ומה חלב שענוש כרת, מותר בהנאה, גיד שאינו ענוש כרת, לא כל שכן?!
ור"ש דאסר?
ור' שמעון - דאמר לעיל, גיד אסור בהנאה, משום דסבירא ליה אין בגידין בנותן טעם, ולא הותר בכלל נבילה.
מאי טעמא לא מייתי ליה כר' יוסי להתיר הנאה, מקל וחומר מחלב מכללו אף באכילה?:
איכא למיפרך?
מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה.
ואידך?
ואידך - ר' יוסי אמר לך, אנא בחלב בהמה קא מייתינא קרא להתיר בהנאה.
דקרא בחלב שור וכשב קאי, וקא שרי ליה בהנאה.
ובבהמה לא הותר מכללו באכילה, הלכך אתי גיד הנשה מיניה:
בבהמה קאמרינן.
בבהמה מיהת לא אישתרי.
מכדי?
אותבינהו כל הני קראי
מכדי אותבינהו כל הנך קראי - דכל איסורין שנאמר בהן "לא תאכל" ומותרין בהנאה:
ושנינהו.
ושנינהו - ר' אבהו, ואשכח בהו פרטא להיתר.
לא מצינו באחד מכולם שהחמיר בו ר' אבהו, ויאמר שאסור בהנאה, ולחזקיה לישתרו.
אלא דבר האסור, אסור לדברי שניהן.
והמותר, מותר לדברי שניהן:
חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי?
במאי פליגי - דאין לך איסורי הנאה בדבר שנאמר בו לאו באכילתו, שלא נאמר בו פרט להתיר, אלא הנך שני דברים דכתיב בהן "לא יאכל", כגון שור הנסקל וחמץ בפסח.
ובין למר ובין למר אסורין?:
בחמץ בפסח, ואליבא דרבנן.
ואליבא דרבנן - דפליגי עליה דר' יוסי, דאמר לעיל, חמץ בפסח מותר בהנאה:
בשור הנסקל, ואליבא דדברי הכל.
חזקיה נפיק ליה מ"לא יאכל".
ורבי אבהו נפיק ליה, מ"נבילה".
מנבילה - מדאיצטריך קרא למישרי נבילה.
ואי הוה כתיב "לא תאכל" נמי הוה מיתסרי:
מכדי?
בין למר ובין למר אסורין בהנאה, מאי בינייהו?
איכא בינייהו, חולין שנשחטו בעזרה.
איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה - ואליבא דר' יהודה, דאמר מנבילה לא מצי למיגמר, דלדברים ככתבן אתא.
דחזקיה סבר, הני תרי, מדשני בדיבוריה, איתסר.
"ולכלב תשליכון אותו" לא הוצרך למעט את אלו, ולאוסרן בהנאה.
וכי אתא למעוטי, חולין שנשחטו בעזרה אתא. וכדפרישית לעיל.
ור' אבהו סבר, אין חילוק בין לא יאכל בין לא יאכל.
ואצטריך אותו למעוטי הני.
והכי משמע, טריפה, אף על גב שכתבתי לך לאו באכילתה, אני מתיר לך הנאתה.
אבל לא חמץ ושור הנסקל, שלא פרטתי לך בהן היתר:
חזקיה סבר, "לא יאכל" למעוטי הני.
"אותו", למעוטי חולין שנשחטו בעזרה.
רבי אבהו סבר, "אותו" למעוטי הני.
חולין שנשחטו בעזרה, לאו דאורייתא נינהו.
חולין בעזרה לאו דאורייתא - וכי אמר ר' אבהו "לא יאכל" איסור הנאה משמע, אליבא דר' מאיר אמרה.
דלית ליה, לדברים ככתבן.
ומדאיצטריך למישרי נבילה, מכלל דשאר איסורין, כגון חמץ ושור הנסקל, אסירי.
ולאו משום שינוי הלשון, שאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל לר' אבהו.
אלא מדאיצטריך למישרי נבילה.
ו"אותו" לר' מאיר, למעוטי חולין בעזרה:
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה דר' יהושע בן לוי.
מנין לכל איסורין שבתורה, דכי היכי דאסורין באכילה הכי נמי אסורין בהנאה?
ומאי ניהו, חמץ בפסח ושור הנסקל.
הכי גרסינן ומאי נינהו חמץ בפסח ושור הנסקל:
מנין?!
תיפוק ליה מ"לא יאכל"?
"לא יאכל" איסור אכילה משמע ליה, איסור הנאה לא משמע ליה.
תיפוק ליה מנבילה?
סבר לה כר' יהודה, דאמר, "דברים ככתבן".
אי סבר לה כר' יהודה, תיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לר' יהודה?
ותיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לר' יהודה - לעיל, אליבא דר' אבהו, דמייתי ליה, מאותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך שאר איסורין:
(שמות כב, ) מ"לכלב תשליכון אותו".
קסבר
קא סבר - האי תנא:
חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא.
חולין שנשחטו בעזרה - אסורין בהנאה מדאורייתא, ונפקא ליה מ”אותו” ומיבעי ליה קרא אחרינא, לשאר איסורין:
מנין?
דכתיב (ויקרא ו, ) "כל חטאת אשר יובא מדמה וגו'".
כל חטאת אשר יובא מדמה - לאו בחטאות הפנימיות שהובא דמן כמצוותן לפנים כתיב.
דהא בהדיא כתיב בהן בפר כהן משיח והעלם דבר שריפתן מחוץ למחנה.
אלא ללמד על חטאת החיצונה, דאם הכניס דמה לפנים, פסולה:
שאין ת"ל, "באש תשרף"?
ומה ת"ל, "באש תשרף"?
אם אינו ענין לגופו.
אם אינו ענין לגופו דהא כתיב והנה שורף - בשעיר נחשון, ב"ויהי ביום השמיני".
וקאמר להו משה, למה שרפתם אותו?
"הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה!"
מכלל דאם הובא, שפיר עבוד דשרפוה.
אלמא, בת שריפה היא:
דכתיב (ויקרא י, ) "והנה שורף".
תנהו ענין, לכל איסורין שבתורה.
לכל איסורין - שנאמר בהן לאו באכילתן, כזה.
ועל כרחיך לא מייתי אלא חמץ בפסח ושור הנסקל.
דבשאר איסורים כתיב פרטא להיתירא: