מה לערלה, שכן לא היתה לה שעת הכושר.
ערלה לא היתה לה שעת הכושר - שהפרי הזה חנט באיסור, ונגמר באיסור.
תאמר בבשר בחלב, שיש לו שעת הכושר, קודם שניתן בחלב:
תאמר בבשר בחלב, שהיתה לו שעת הכושר?
חמץ בפסח, יוכיח.
שהיה לו שעת הכושר, ואסור בהנאה.
מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת.
תאמר בבשר בחלב, שאינו ענוש כרת?
כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת, ואסור בהנאה".
כלאי הכרם יוכיחו - ובשחיטת חולין פריך, "ונימא ערלה תוכיח? וחזר הדין?"
והתם מתרץ לה בכל הבשר.
ולקמן פריך, ש"ונימא מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר?":
ואם איתא, ניפרוך, "מה לכלאי הכרם, שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן"?
ואם איתא - דכלאי הכרם חלוקין להחמיר משאר איסורין, ליפרוך האי:
ואביי?
"תאמר" במאי?
ואביי - אמר לך, היכי ניפרוך, היכי נסיימה למילתיה, דלא נילף בשר בחלב מיניה?
נימא, "תאמר בבשר בחלב כו'?"
אטו בשר בחלב אכילה כתיבה ביה?
התם נמי לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתה?:
תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו?!
אטו בבשר בחלב, אכילה כתיבה ביה?
ואידך דקא מותיב לה סבר, להכי קא גמר מנבילה.
מה נבילה דרך הנאתה, אף בשר בחלב דרך הנאתו.
מנבילה - ונבילה אכילה כתיבא ביה.
נבילה לאו דוקא קאמר.
דהא מטריפה גמרינן לה.
ויש מפרשים, דמשום דהאי טריפה דקרא, איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה.
כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג, ב).
קרי ליה נבילה.
דדמי לנבילה, דלא מישתרו בשחיטה.
ואין נראה לי.
דטריפה נמי לא מישתריא בשחיטה.
ואי משום דלא מיטמיא, הנך נמי לא מיטמאו:
ואביי?
ואידך - אביי אמר לך.
להכי לא כתיב אכילה בגופו, ללמדך שלוקין כו'.
הלכך לא מצי פריך, "תאמר בבשר בחלב כו'":
להכי לא כתב אכילה בגופו, לומר שלוקין עליו, אפי' שלא כדרך הנאתו.
וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר?
וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר - וקא סלקא דעתך, שאין נאסרין אלא גידוליהן, ולכן לא היתה להן שעת הכושר:
א"ר אדא בר אהבה, זאת אומרת, כלאי הכרם עיקרן נאסרין, הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה.
זאת אומרת - מדלא פריך הכי, שמע מינה, כלאי הכרם עיקרן נאסר.
אף עיקר הזריעה עצמה נאסרה, וזריעה היתה לה שעת הכושר כל ימיה עד שנשרשה.
יש מפרשים, דהאי מקשה נמי ידע שאף הזריעה נאסרת, אלא סבור שמשעת זריעה נאסרת.
וכך שמעתי.
אבל אי אפשר להעמידה.
דמיבעי לן לפרושי הכי, מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר משעה שבאו לכלל כלאים, תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה.
דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך.
ומשני עיקרן נאסרו משנשרשו, ולא משנזרעו.
וכמה גמגומים יש בה:
חדא, דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה, והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד.
וכן כלאים, כל זמן שלא נשרשו הרי הן כמונחין בכדא.
ועוד, כי אמר לעיל, "חמץ בפסח יוכיח" מיבעי ליה למימר שהיתה לו שעת הכושר, משנקרא חמץ בפסח, והא ליתא?
ועוד, מדמותיב רב שמעיה, "הוסיף אין, לא הוסיף לא", מכלל דליכא מאן דסליק אדעתיה משעת זריעה.
אלא הוה סלקא דעתיה תוספת אין, עיקר לא.
ולשון עיקרן משמע כדפרישית.
דללישנא בתרא הכי הוה ליה למימר, "זאת אומרת, כלאי הכרם בהשרשה נאסרו":
מתיב רב שמעיה, "המעביר עציץ נקוב בכרם.
המעביר עציץ נקוב בכרם - וזרעים בתוכו, שכבר צמחו.
הוסיף הצמח בכרם מאתים אחד מן המאתים שיש בו עכשיו.
שמתחלה היו בו מאה תשעים ותשעה שיעורים, כתוספת זו.
ועכשיו יש בו מאתים, אסורין.
לפי שאין בהיתר הראשון כדי לבטל התוספת האסור.
שהערלה וכלאים אין בטלין אלא במאתים של היתר, לבד האיסור.
לא הוסיף מאתים, אלא פחות כל שהוא, מות.
דיש בו כדי להעלות באחד ומאתים.
ובספרי יליף ליה מתרומה שעולה באחד ומאה, וכלאים שכפל את אסוריו, שאסורין בהנאה, כפל את עלייתן.
ודוקא נקט "נקוב", דיונק מקרקע דרך אויר:
אם הוסיף מאתים, אסור".
הוסיף אין, לא הוסיף לא?
לא הוסיף לא - אלמא אין הזריעה נאסרת:
אמר רבא, תרי קראי כתיבי.
כתיב (דברים כב, ) "הזרע".
הזרע - הראשון: [ברש"י הנדפס, פירש"י זה בא לאחרי פירש"י ה"מליאה" שלאח"ז]
וכתיב, "המלאה".
מליאה - גידולין:
הא כיצד?
זרוע מעיקרו, בהשרשה.
זרוע מעיקרו - בכרם, בהשרשה.
כדכתיב "הזרע", משמע שאף הזריעה נאסרת.
מיהו, קודם השרשה, כמאן דמנחא בכדא דמי:
זרוע ובא, הוסיף אין, לא הוסיף לא.
זרוע ובא - קודם לכן.
הוסיף, אין.
לא הוסיף, לא.
דכתיב, "מלאה":
א"ר יעקב א"ר יוחנן, בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה.
בכל מתרפאין - אפילו באיסורי הנאה:
היכי דמי?
אי נימא דאיכא סכנה.
אפילו עצי אשירה נמי?
ואי דליכא סכנה.
אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא?
לעולם דאיכא סכנה.
ואפי' הכי עצי אשירה לא.
דתניא ר' אליעזר אומר, "אם נאמר (דברים ו, ) 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאודך'?
למה נאמר בכל מאודך - יאמר החביב משניהן, ודיו?
ומפרש, לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב, לכך הוצרכו שניהן.
לומר, "אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך".
והמתרפא בעצי אשירה, נראה כמודה בה:
ואם נאמר 'בכל מאודך' למה נאמר 'בכל נפשך'?
אלא לומר לך.
אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר 'בכל נפשך'.
ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר 'בכל מאודך'".
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, בכל מתרפאין, חוץ מע"ז, וגילוי עריות,