ושפיכות דמים".
ושפיכות דמים - כגון אמרו לו, "הרוג ישראל חבירך, ואם לאו תיהרג":
ע"ז, הא דאמרן.
גילוי עריות ושפיכות דמים.
דתניא, "ר' אומר (דברים כב, ) 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה'.
וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה?
מה למדנו מרוצח לנערה המאורסה - והלא פירש בה אונס פטור, כדכתיב, "ולנערה לא תעשה דבר"?
אלא נראה כמי שרוצח, בא ללמד כאן.
ונמצא שהוקש כאן להיות למד מכאן.
והכי קאמר, כרוצח כנערה, שניהן שוין.
כמו, "והיה כעם ככהן" (ישעיהו כד).
ולא נאמר, "והיה העם ככהן":
הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מקיש רוצח לנערה המאורסה.
מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.
ניתן להצילה - ניתן רשות לרואה שהוא רודף אחריה, שיצילנה ממנו בנפשו של רודף.
כדכתיב (דברים כב, ) "ואין מושיע לה".
הא אם יש מושיע, צריך להושיעה בכל אשר יכול, אפילו בהריגתו.
אם אין יכול להציל באחד מאבריו, יהרגנו:
ונערה המאורסה מרוצח.
מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור".
יהרג - אם אמר לו נכרי, "הרוג או תיהרג", יהרג, ואל יעבור עבירה זו:
ושפיכות דמים גופיה מנלן?
סברא הוא.
כי ההוא דאתא לקמיה דרבא.
א"ל, "מרי דוראי אמר לי, 'זיל קטליה לפלני', ואי לא, קטלינא לך,".
מרי דוראי - מושל עירי:
א"ל, 'ליקטלוך, ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי'".
מאי חזית דדמא דידך סומק - כלומר כלום באתה לישאל על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש.
וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך.
אין זו דומה לשאר עבירות.
דמכל מקום יש כאן אבוד נפש.
והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל.
וכאן עבירה נעשית, ונפש אבודה.
מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה?
דילמא של זה חביבה טפי עליו?
ונמצא עבירה נעשית, ונפש אבודה:
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה
שייף - מושח:
בגוהרקי דערלה.
גוהרקי דערלה - בוסר, זיתים קטנים, משום רפואה.
דקסבר מותר להתרפאות באיסורי הנאה:
אמר ליה, "אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור"?
אמר ליה, האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא.
אישתא צמירתא - חולי שקורין מלוי"י.
"צמירתא" חם.
כמו, "דצמרה צמורי", בבבא קמא (ס, א):
איכא דאמרי, אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא?!
דרך הנאתו - לאחר שיתבשלו, ויוצא שמנן בבית הבד:
איתמר, "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו.
אביי אמר, מותרת.
מותרת - אין צריך לפרוש הימנה, כדמפרש:
ורבא אמר, אסורה".
אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין, כולי עלמא לא פליגי דאסור.
הכי גרסינן אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר - אפשר לו ליבדל, וקא מיכוין להתקרב כדי ליהנות.
כגון ריח של עבודה זרה.
או אפילו אי אפשר לו ליבדל, ומיהו מתכוין הוא, וחביב הוא לו ליהנות:
לא אפשר ולא מיכוין, כולי עלמא לא פליגי דשרי.
לא אפשר - לו ליבדל, ולא קא מיכוין ליהנות.
דאיכא תרתי להיתר, לכולי עלמא שרי:
כי פליגי דאפשר ולא מיכוין.
כי פליגי דאפשר - לו ליבדל, ולא נבדל.
ומיהו, לא קא מיכוון.
פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון במסכת שבת (כב, א) בגרירת מטה וכסא וספסל.
ובמסכת ביצה (כג, ב):
ואליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, כולי עלמא לא פליגי דאסור.
כי פליגי אליבא דר"ש, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
אביי כרבי שמעון.
ורבא אמר, עד כאן לא קא א"ר שמעון אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר, לא.
דלא אפשר - כגון שצריך לאותן כלים, ואין יכול להגביהן על כתיפו.
ואביי סבר, בקטנים נמי שרי ר' שמעון, אף על פי שאפשר להגביהן על כתיפו.
והכי אמרינן במסכת שבת.
ולרבא, לא שרי ר' שמעון אלא בגדולים:
איכא דאמרי, אפשר ולא מיכוין, היינו פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון.
איכא דאמרי - מודה רבא היכא דלא קא מיכוין, אף על גב שאפשר, שרי ר' שמעון.
דבהכי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון.
ובין לאביי ובין לרבא, לר' יהודה אסור, לר' שמעון שרי:
לא אפשר ולא קא מיכוין, כולי עלמא לא פליגי דשרי.
כולי עלמא - אביי ורבא לא פליגי דשרי.
ואפילו לר' יהודה:
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין.
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין - ומיהו, אליבא דר' שמעון דחשיבא ליה כוונה, דמתיר אפילו בדאפשר, הואיל ולא קא מיכוין, אלמא אכוונה קפיד.
היכא דקא מכוין, אף על גב דלא אפשר, אסור:
ואליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה, כולי עלמא לא פליגי דאסור.
כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר, לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין, אפשר, אסור.
הכי גרסינן כי פליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא שנא מתכוין ולא שנא אין מתכוין אפשר אסור - ולא גרסינן ולא אפשר שרי.
דהא לא שמעינן ליה דאמר הכי.
דאי שמעינן ליה הכי, היכי פליג רבא למיסר.
אביי, כרבי יהודה.
אביי כר' יהודה - דקסבר, כיון דאסר ר' יהודה בדאפשר, אף על גב דלא קא מיכוין, שמע מינה לא חשבינן ליה כוונה.
אלא בדאפשר ולא אפשר תליא טעמא.
הלכך, היכא דלא אפשר, אף על גב דקא מיכוין, לא איכפת ליה לר' יהודה: