רבי שמעון אומר, חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו, אינו עובר עליו בלא כלום.
תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו.
ומשעה שאסור באכילה, אסור בהנאה".
אתאן לתנא קמא.
"ר' יוסי הגלילי אומר, תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?
ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה?
שנאמר (דברים טז, ) "לא תאכל עליו חמץ".
דברי רבי יהודה.
אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן?!
והלא כבר נאמר, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"?
אם כן מה ת"ל, "לא תאכל עליו חמץ"?
בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה, אינו בבל תאכל חמץ".
מ"ט דר' יהודה?
תלתא קראי כתיבי.
(שמות יג, ) "לא יאכל חמץ".
(שמות יב, ) "וכל מחמצת לא תאכלו".
(דברים טז, ) "לא תאכל עליו חמץ".
חד, לפני זמנו.
וחד, לאחר זמנו.
וחד, לתוך זמנו.
ורבי שמעון, חד, לתוך זמנו.
"וכל מחמצת" מבעי ליה לכדתניא:
"אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין?
תלמוד לומר, "כל מחמצת לא תאכלו".
"לא יאכל חמץ" מיבעי ליה לכדתניא:
"רבי יוסי הגלילי אומר, מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד?
תלמוד לומר, 'לא יאכל חמץ', וסמיך ליה (שמות יג, ) 'היום אתם יצאים'".
ור' יהודה, מחמת דבר אחר מנא לי'?
מדאפקיה רחמנא בלשון "מחמצת".
דר' יוסי הגלילי מנא ליה?
אי בעית אימא, מדסמיך ליה "היום".
אי בעית אימא. סמוכין לא דריש.
אמר מר, "ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה?
שנאמר, 'לא תאכל עליו חמץ' דברי רבי יהודה.
אמר לו ר' שמעון, 'וכי אפשר לומר כן?!
והלא כבר נאמר, 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות?'"
ורבי יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון?
ורבי יהודה אמר לך, ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא.
ור' שמעון לקובעו חובה מנא ליה?
נפקא ליה (שמות יב, ) "מבערב תאכלו".
ור' יהודה מיבעי לי', לטמא, ושהיה בדרך רחוקה.
סלקא דעתך אמינא, הואיל ובפסח לא יאכל, מצה ומרור נמי לא ניכול.
קמ"ל.
ור' שמעון טמא ושהיה בדרך רחוקה, לא איצטריך קרא.
דלא גרע מערל ובן נכר.
דכתיב (שמות יב, ) "וכל ערל לא יאכל בו".
"בו" הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור.
ורבי יהודה?
כתיב בהאי, וכתיב בהאי.
מני מתניתין?
אי רבי יהודה?
חמץ סתמא קאמר, אפילו דנכרי?
ואי רבי שמעון?