להא שמעתא משמיה דרב יוסף, בהא לישנא.
דכולי עלמא, אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
והכא, בהא קמיפלגי.
בדבר הגורם לממון, כממון דמי.
מאן דאמר מעל, קסבר דבר הגורם לממון כממון דמי.
ומאן דאמר לא מעל, קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי.
רב אחא בר יעקב אמר, דכולי עלמא דבר הגורם לממון כממון דמי.
והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קמיפלגי.
מאן דאמר לא מעל, כרבי יהודה.
ומאן דאמר מעל, כר"ש.
והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראייה?
אלא הדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא.
רב אשי אמר, דכולי עלמא אין פודין, ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי.
והכא בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי.
מאן דאמר מעל, כרבי יוסי.
ומאן דאמר לא מעל, כרבנן:
אמר רב, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו אסור.
שלא בזמנו, במינו אסור, שלא במינו מותר.
במאי עסקינן?
אילימא בנותן טעם?
שלא בזמנו שלא במינו מותר?! הא יהיב טעמא?
אלא במשהו.
חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור.
רב לטעמיה.
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם.
רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו, אטו מינו.
ושלא בזמנו:
במינו, אסור כרבי יהודה.
ושלא במינו, מותר.
דשלא בזמנו ושלא במינו אטו מינו, כולי האי לא גזרינן.
שמואל אמר, חמץ בזמנו:
במינו, אסור.
שלא במינו, מותר.
שלא בזמנו:
בין במינו בין שלא במינו, מותר.
חמץ בזמנו, במינו אסור.
שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, במינו אסורין במשהו, שלא במינו בנותן טעם.
שלא במינן אטו מינן לא גזר.
שלא בזמנו, בין במינן בין שלא במינן, מותרין כר' שמעון.
ורבי יוחנן אמר, חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו אסור בנותן טעם.
שלא בזמנו בין במינן בין שלא במינן, מותר.
חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם.
ר' יוחנן לטעמיה.
דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם.
שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותרין.
כר' שמעון