אמר, אמר קרא (דברים יח, ) "ראשית"' ששיריה ניכרין לישראל.
יצתה זו, שאין שיריה ניכרין.
יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא.
ויתיב ואמר משמיה דר' יוחנן.
"ענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה, ויינן כשר לנסכין".
אלמא קסבר, משקין מיפקד פקידי.
לאימת קא מיטמאי?
לכי סחיט להו.
לכי סחיט להו, ליתיה לשיעוריה.
אי הכי, כביצה נמי?
דהתנן, "טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת, טהורין".
התם, דאי עבד, הכא, לכתחלה.
גזירה, דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה.
א"ל רב חסדא, מאן ציית לך, ולרבי יוחנן רבך!
וכי טומאה שבהן להיכן הלכה?!
אלמא קא סבר, משקין מיבלע בליעי.
וכיון דאיטמו ליה אוכלא, איטמו ליה משקין.
אמר ליה, "ואת לא תיסברא דמשקין מיפקד פקידי?
והתנן, "טמא מת שסחט זיתים וענבים מכוונת כביצה, טהורין"?
אי אמרת בשלמא מיפקד פקידי, משום הכי טהורין.
אלא אי אמרת, מיבלע בליעי, אמאי טהורין?"
א"ל, "הכא במאי עסקינן, בענבים שלא הוכשרו.
לאימת מתכשרי?
לכי סחיט להו.
כי סחיט להו, בציר להו שיעורא".
דאי לא תימא הכי.
הא דתניא, "הא למה זה דומה, לתרומת תותין וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה".
הא היתר אכילה נמי אית ביה? דאי בעי דריך להו פחות פחות מכביצה?
אמר רבא, "גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה".
אמר ליה אביי, ומי חיישינן לתקלה?
והא תניא, "מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת".
אמר ליה, "פת זריק ליה בין העצים.
שמן של תרומה, רמי ליה בכלי מאוס".
גופא, "מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת".
אביי אמר משמיה דחזקיה.
ורבא אמר דבי רבי יצחק בר מרתא אמר רב הונא.
לא שנו אלא פת, אבל חיטי לא.
שמא יבא בהן לידי תקלה.
ורבי יוחנן אמר, אפילו חיטי.
ואמאי?
ניחוש דילמא אתי בהן לידי תקלה?
כדאמר רב אשי,