אחרוסת קאמר מר או אחרדל קאמר מר?
א"ל, "למאי נפקא מינה?"
"לדרב כהנא".
דאמר רב כהנא, "מחלוקת לתוך החרדל, אבל לתוך החרוסת, דברי הכל ישרף מיד".
א"ל, "לא שמיע לי", כלומר, לא סבירא לי.
א"ר אשי כוותיה דרב כהנא מסתברא.
מדאמר שמואל, אין הלכה כרבי יוסי, מאי לאו צמותי הוא דלא צמית, הא חמועי מחמעא?
לא.
דילמא לא מצמת צמית ולא חמוע מחמע:
אין מבשלין וכו': ת"ר (שמות יב, ט) "'במים' אין לי אלא במים, שאר משקין מניין?
אמרת קל וחומר.
ומה מים שאין מפיגין טעמן[1], אסורין.
שאר משקין שמפיגין טעמן, לא כ"ש?!
רבי אומר, 'במים', אין לי אלא מים, שאר משקין מניין?
ת"ל, (שמות יב, ) 'ובשל מבשל', מ"מ"[2].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, צלי קדר.
ורבנן, האי "בשל מבשל" מאי עבדי להו?
מבעי ליה לכדתניא.
"בשלו ואח"כ צלאו, או שצלאו ואח"כ בשלו, חייב".
בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב, דהא בשליה.
אלא צלאו ואחר כך בשלו, הא צלי אש הוא, אמאי?
אמר רב כהנא, הא מני רבי יוסי היא.
דתניא, "יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, דברי ר"מ.
רבי יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח.
עולא אמר, אפילו תימא ר"מ, שאני הכא, דאמר קרא 'ובשל מבשל', מ"מ".
ת"ר, "יכול צלאו כל צורכו יהא חייב?
ת"ל (שמות יב, ) 'אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים'.
'נא ובשל מבושל' אמרתי לך, ולא שצלאו כל צורכו".
היכי דמי?
אמר רב אשי, דשויא חרוכא.
תנו רבנן, "יכול אכל כזית חי יהא חייב?
תלמוד לומר, 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל'.
'נא ובשל', אמרתי לך, ולא חי.
יכול יהא מותר?
תלמוד לומר, (שמות יב, ) 'כי אם צלי אש'".
היכי דמי "נא"?
אמר רב, כדאמרי פרסאי, אברנים.
אמר רב חסדא, המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור.
פסח שבשלו בחמי טבריא, חייב.
מאי שנא בשבת דלא, דתולדות אש בעינן וליכא.
פסח נמי, לאו תולדות אש הוא?
אמר רבא, מאי "חייב" דקתני, דקא עבר משום "צלי אש".
רב חייא בריה דרב נתן מתני לה להא דרב חסדא בהדיא.
"א"ר חסדא, המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור.
ופסח שבשלו בחמי טבריא, חייב.
שעבר משום צלי אש".
אמר רבא, אכלו נא,