לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא.
אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב.
ואם החמיצה, החמיצה:
גמרא
לימא בטובת הנאה קמיפלגי.
דר' אליעזר סבר, טובת הנאה ממון.
ור' יהושע סבר, טובת הנאה אינה ממון?
לא.
דכולי עלמא סברי טובת הנאה אינה ממון.
והכא בהואיל קמיפלגי.
דר' אליעזר סבר, אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא.
ור' יהושע סבר, לא אמרינן הואיל.
איתמר, "האופה מיום טוב לחול.
רב חסדא אמר, לוקה.
רבה אמר, אינו לוקה".
רב חסדא אמר לוקה.
לא אמרינן, הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה.
רבה אמר אינו לוקה.
אמרינן, הואיל.
אמר ליה רבה לרב חסדא, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל, היאך אופין מיום טוב לשבת?
א"ל משום עירובי תבשילין.
ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?
אמר ליה, מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט אף לחול.
וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין, אית ליה היכירא.
איתיביה, "בהמה המסוכנת, לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום".
"יכול לאכול", אע"ג דלא בעי למיכל.
בשלמא לדידי דאמרי, "הואיל", הואיל ואי בעי למיכל, מצי אכיל, משום הכי ישחוט.
אלא לדידך דאמרת, לא אמרינן "הואיל", אמאי ישחוט?
אמר ליה, משום הפסד ממונו.
ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא?
אמר ליה, אין.
משום הפסד ממונו, גמר בלבו לאכול כזית.
ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה.
איתיביה, "לחם הפנים