נאכל, לתשעה, לעשרה, ולאחד עשר.
לא פחות ולא יותר.
כיצד?
כדרכו, לתשעה.
נאפה בערב שבת, נאכל בשבת לתשעה.
חל יום טוב להיות בע"ש, נאכל לשבת לעשרה.
שני ימים טובים של ראש השנה, נאכל לשבת לאחד עשר.
לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט".
ואי אמרת צורכי שבת נעשין בי"ט, אמאי לא דחי יו"ט?
א"ל, שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו.
ולרשב"ג דאמר משום רבי שמעון בן הסגן, "דוחה את יו"ט, ואינו דוחה את יום צום" מאי איכא למימר?
בהא פליגי.
מר סבר, שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו.
ומר סבר, שבות רחוקה נמי התירו.
מתיב רב מרי, "שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים ולא יותר על שלשה.
כיצד?
נאפות ערב יום טוב, נאכלות ליום טוב לשנים.
חל י"ט להיות אחר השבת, נאכלות לי"ט לשלשה.
לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את הי"ט".
ואי אמרת צורכי שבת נעשין בי"ט, השתא דשבת בי"ט שרי, דיום טוב ביום טוב מיבעיא?!
שאני התם, דאמר קרא "לכם", לכם ולא לגבוה.
ולרשב"ג דאמר משום ר"ש בן הסגן," דוחה את יום טוב" מאי איכא למימר?
סבר לה כאבא שאול, דאמר "לכם", לכם ולא לנכרים.
שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא, מי אמרינן "הואיל"?
והא תנן, "יש חורש תלם אחד, וחייבין עליה משום שמונה לאוין.
החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, וכלאים בכרם,