אמר לו רבי עקיבא, "או חלוף?
מה אם הזאה שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת?!"
אמר לו ר' אליעזר, "עקיבא! עקרת מה שכתוב בתורה, (במדבר ט, ) "במועדו", בין בחול בין בשבת".
אמר לו, "רבי! הבא לי מועד לאלו, כמועד לשחיטה".
כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, אינה דוחה את השבת.
שחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש, דוחה את השבת:
גמרא
תנו רבנן, "הלכה זו נתעלמה מבני בתירא.
פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת.
שכחו ולא ידעו, אם פסח דוחה את השבת, אם לאו?
אמרו, "כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?"
אמרו להם, "אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?"
שלחו וקראו לו.
אמרו לו, "כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?"
אמר להם, "וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת?!
והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת!"
אמרו לו, "מנין לך?"
אמר להם, "נאמר "מועדו" בפסח.
ונאמר (במדבר כח, ) "מועדו" בתמיד.
מה מועדו האמור בתמיד, דוחה את השבת.
אף מועדו האמור בפסח, דוחה את השבת.
ועוד, ק"ו הוא!
ומה תמיד שאין ענוש כרת, דוחה את השבת, פסח שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת?!"
מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם.
והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.
התחיל מקנטרן בדברים.
אמר להן, "מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם?
עצלות שהיתה בכם! שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון".
אמרו לו, "ר', שכח ולא הביא סכין מע"ש, מהו?"
אמר להן, "הלכה זו שמעתי, ושכחתי.
אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן".
למחר, מי שפסחו טלה, תוחבו בצמרו.
מי שפסחו גדי, תוחבו בין קרניו.
ראה מעשה, ונזכר הלכה, ואמר, "כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון"".
אמר מר, "נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד, דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח, דוחה שבת".
ותמיד גופיה מנלן דדחי שבת?
אילימא משום דכתיב ביה, "במועדו"?
פסח נמי הא כתיב ביה, "מועדו"?
אלא "מועדו" לא משמע ליה.
הכא נמי "מועדו" לא משמע ליה?
אלא אמר קרא (במדבר כח, ) "עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד", מכלל [עולה] דתמיד קרבה בשבת.
אמר מר, "ועוד, ק"ו.
ומה תמיד שאין ענוש כרת, דוחה את השבת, פסח שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת?!"
איכא למיפרך, מה לתמיד שכן תדיר, וכליל?
ק"ו אמר להו ברישא, ופרכוה.
והדר אמר להו גזירה שוה.
וכי מאחר דגמר גזירה שוה, ק"ו למה לי?
אלא לדידהו קאמר להו.
"בשלמא גזירה שוה לא גמריתו, דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
אלא ק"ו, דאדם דן מעצמו, איבעי לכו למידן?"
אמרו ליה, "קל וחומר פריכא הוא":
אמר מר, "למחר מי שפסחו טלה, תוחב לו בצמרו, גדי, תוחב לו בין קרניו".