והא קא עביד עבודה בקדשים?
כהלל.
דתניא, "אמרו עליו על הלל, מימיו לא מעל אדם בעולתו.
אלא מביאה חולין לעזרה, ומקדישה, וסומך ידו עליה, ושוחטה".
פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה?
והתנן, "אין מקדישין, ואין מעריכין, ואין מחרימין, ואין מגביהין תרומה ומעשרות.
כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת"?
הני מילי בחובות שאין קבוע להן זמן, אבל בחובות שקבוע להן זמן, מקדישין.
דאמר רבי יוחנן, "מקדיש אדם את פסחו בשבת, וחגיגתו ביו"ט".
והלא "מחמר"?
מחמר כלאחר יד.
מחמר כלאחר יד נמי, נהי דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא מדרבנן מיהא איכא?
היינו דקא בעי מיניה, דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו.
לעקרו כלאחר יד במקום מצוה, מאי?
אמר להן, "הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן":
אמר רב יהודה אמר רב, כל המתיהר.
אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו.
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מהלל.
דאמר מר, "התחיל מקנטרן בדברים".
וקאמר להו, "הלכה זו שמעתי ושכחתי".
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מדבורה.
דכתיב (שופטים ה, ) "חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל וגו'".
וכתיב (שופטים ה, ) "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר וגו'".
ר"ל אמר, כל אדם שכועס.
אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו.
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה.
דכתיב (במדבר לא, ) "ויקצף משה על פקודי החיל וגו'".
וכתיב (במדבר לא ) "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו'".
מכלל, דמשה איעלם מיניה.
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע.
דכתיב (מלכים ב ג, ) "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא, אם אביט אליך ואם אראך וגו'".
וכתיב (מלכים ב ג, ) "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וגו'".
אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים, מורידין אותו.
מנלן?
מאליאב.
שנאמר (שמואל א יז, ) ,ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר למה [זה] ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר? אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת".
וכי אזל שמואל לממשחינהו, בכלהו כתיב, (שמואל א טז, ) "לא בזה בחר ה'".
ובאליאב כתיב (שמואל א טז, ) "ויאמר ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו".
מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא:
אשכחן תמיד ופסח, דדחו שבת.
דדחו טומאה מנא לן?
אמרי, כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת, הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה.
ופסח גופיה מנא לן?
אמר רבי יוחנן דאמר קרא (במדבר ט, ) "איש, איש כי יהיה טמא לנפש".
איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחין לפסח שני, אלא עבדי בטומאה.
אמר ליה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן, אימא, איש נדחה לפסח שני, ציבור לית להו תקנתא, לא בפסח ראשון ולא בפסח שני".
אלא אמר רבי שמעון בן לקיש, מהכא, (במדבר ה, ) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
יאמר טמאי מתים, ואל יאמר זבין ומצורעין?
ואני אומר, "אם טמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין לא כל שכן?!"