צריך לשקועיה בחרוסת, משום קפא.
דאי ס"ד לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי? הא לא נגע?
ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית, אלא למה לי נטילת ידים? דילמא משקעו ליה.
ואמר רב פפא, לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא.
אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא, ודרש, "נטל ידיו בטיבול ראשון, נוטל ידיו בטיבול שני".
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא בעלמא איתמר, דאי סלקא דעתך הכא איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני? הא משא ליה ידיה חדא זימנא?
אמר להו רב פפא, אדרבה, הכא איתמר, דאי ס"ד בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי?
אלא מאי? הכא איתמר, נטילת ידים תרי זימני למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא?
אמרי, כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע.
אמר רבא, בלע מצה, יצא.
בלע מרור, לא יצא.
בלע מצה ומרור, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא.
כרכן בסיב ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא.
אמר רב שימי בר אשי, מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה.
רב הונא אומר, כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה.
והלכתא כרב הונא.
למה עוקרין את השולחן?
אמרי דבי ר' ינאי, כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מדלי תכא מקמיה.
אמר להו, "עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?"
אמר ליה רבה, "פטרתן מלומר 'מה נשתנה'":
אמר שמואל (דברים טז,) "לחם עוני", לחם שעונין עליו דברים.
תניא נמי הכי, "לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים הרבה.
דבר אחר, "לחם עוני", "עני" כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה,
___________________________________
תוספות
קפא - פי' ר"ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחוץ הרי אלו מותרים וא"ת תיקשי מינה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות (חולין דף סז.) קישות שהתליע באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת: צריך שיטול בטיבול שני - לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך טיבול באה: אסוחי מסח דעתיה ונגע - תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין וי"ל דס"ד דכיון שנטל יועיל אפילו לנהמא דחולין לא בעי כוונה לכן צריך להאי טעמא: ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא - וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה: מצה לפני כל אחד ואחד מרור כו' - נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה אין צריך לטעום תיכף לברכה מיד:
למה עוקרין את השלחן - דוקא שלהן שהן קטנים, אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו, נהגו לסלק הקערה לצד אחד, דליהוי כעקירת שלחן.
ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה?
כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ.
וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו, "מושך מהקערה שני תבשילין, ומגביה קערה, ולימא הא לחמא עניא כו'".
ולא יתכן.
דהא דאמר, [לקמן קט"ז ע"ב] "בשר אינו צריך להגביה", היינו בשעה שאומר: "פסח זה", דאז ודאי נראה כאוכל קדשים:
כדי שיכיר התינוק וישאל - כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחלת שאילתו: