מלמד, שלן בעומקה של הלכה.
ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. שנאמר: "עתה באתי"[1]?
לא קשיא: הא[2] דרבים, והא[3] דיחיד.
הא דרבים - דהתם כל ישראל הוו:
ודיחיד קל?!
והתנן: (מו"ק כח, ב) "נשים, במועד[4] - מענות אבל לא מטפחות.
מענות - הספד על המת:
ולא מטפחות - על לבן:
ר' ישמעאל אומר: אם היו סמוכות למטה - מטפחות.
בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים - מענות ומטפחות.
בזה ובזה, (אבל לא) [אינן - הגהות הב"ח] מקוננות".
אבל לא מקוננות - והתם מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה - עינוי: שכולן עונות כאחת. קינה: אחת אומרת וכולן עונות אחריה:
ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם[5], כל שכן חנוכה ופורים?
[6]כבוד תורה קאמרת?! כבוד תורה דיחיד - חמור[7].
תלמוד תורה דיחיד - קל.
ת"ת דיחיד - ביטול מלמודו - קל מעבודה. ופורים[8]: מדרבי יוסי בר חנינא דדריש: "משפחה כו'"[9]:
אמר רבא: פשיטא לי: עבודה ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף.
מדר' יוסי בר חנינא[10].
תלמוד תורה[11] ומקרא מגילה - מקרא מגילה עדיף, מדסמכו של בית רבי[12].
תלמוד תורה ומת מצוה - מת מצוה עדיף.
מדתניא: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת, ולהכנסת כלה".
עבודה[13] ומת מצוה - מת מצוה עדיף.
(במדבר ו, ז) מ"ולאחותו".
דתניא: ""ולאחותו" מה ת"ל?
ולאחותו מה ת"ל - גבי נזיר כתיב: - ""על נפש מת לא יבא" (במדבר ו) הרי הכל במשמע. הדר כתיב בתריה קרא יתירא: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו כו'". דריש לה בספרי: "לאביו לא יטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה". לאמו מה ת"ל? - שאם היה כהן ונזיר אע"פ שקדוש ב' קדושות: לאמו לא יטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. לאחיו? שאם היה כהן גדול ונזיר: לאחיו לא יטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. דעל כרחך כולהו למעוטי מת מצוה אתו. הלכך אם אינו ענין לו תנהו ענין לחבירו. "ולאחותו מה ת"ל כו'?" ואם אינו ענין לאלו תנהו ענין לענין ביטול עבודה ומילה מפני מת מצוה:
הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת.
שמת לו מת - אח או אחות:
יכול יטמא?
אמרת: לא יטמא.
אמרת לא יטמא - כשם שאין נזיר מבטל נזירותו ליטמא לקרוביו, כך הוא זה לא יבטל מפסחו:
יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אינו מיטמא למת מצוה?
ת"ל: "ולאחותו" - לאחותו הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה".
בעי רבא: מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו עדיף?
מקרא מגילה עדיף, - משום פרסומי ניסא. או דלמא מת מצוה עדיף - משום כבוד הבריות?
בתר דבעיא, הדר פשטה. מת מצוה עדיף. דאמר מר: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".
את לא תעשה - דכתיב: "לא תוכל להתעלם" (דברים כב) וכתיב: "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו:
גופא: א"ר יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו, וכל הנראה עמו - נדון ככרך.
תנא: "סמוך אע"פ שאינו נראה, נראה אע"פ שאינו סמוך".
בשלמא, "נראה אע"פ שאינו סמוך", משכחת לה כגון דיתבה בראש ההר.
אלא "סמוך אע"פ שאינו נראה" היכי משכחת לה?
א"ר ירמיה, שיושבת בנחל.
בנחל - מקום נמוך:
וא"ר יהושע בן לוי: כרך שישב ולבסוף הוקף - נדון ככפר.
שישב ולבסוף הוקף - שנתיישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף חומה. נידון ככפר - לענין בתי ערי חומה[14]:
מ"ט?
דכתיב: (ויקרא כה, כט) "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה".
בית מושב עיר חומה - בית מושב של עיר חומה:
שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף.
ואמר ריב"ל: כרך שאין בו עשרה בטלנין - נדון ככפר[15].
עשרה בטלנין - שבטלין ממלאכתן שיהו מצויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן במסכת ברכות: (דף ו:) כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה וכו':
מאי קמ"ל? תנינא!
תנינא - בפירקין במתני' (ד' ה.):
"איזו היא עיר גדולה: כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מכאן - הרי זה כפר"?
כרך איצטריך ליה,
כרך איצטריכא ליה - דכל כרך אינו אלא מקום שווקין שנכנסים שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה:
אע"ג דמיקלעי ליה מעלמא.
דמיקלעי ליה מעלמא - אנשים הרבה, ויש הרבה מהן בטלין ממלאכה שאין עושין מלאכה אלא במקומן, אפילו הכי בעינן קבועין - דזמנין דלא משתכחין:
ואמר ריב"ל: כרך שחרב ולבסוף ישב - נדון ככרך.
מאי חרב?
אילימא: חרבו חומותיו?
ישב - אין, לא ישב - לא?!
ישב אין - שחזר והוקף:
והא תניא: "רבי אליעזר בר יוסי אומר, (ויקרא כה, ל) "אשר לוא חומה", אף על פי שאין לו עכשיו, והיה לו קודם לכן".
אלא מאי "חרב"? שחרב מעשרה בטלנין.
ואמר ריב"ל: