"קיימת בנו רבינו: "ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים""[1][2].
ה"ג קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות - דהא תרי מנות איכא. הדר שלח ליה איהו לא גרסינן ליה הכא:
רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי: מלא טסקא דקשבא
טסקא - שק מלא תמרים:
ומלי כסא קמחא דאבשונא.
דאבשונא - שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם:
אמר ליה אביי:
א"ל אביי - לרבה:
השתא אמר מרי:
השתא אמר מרי - עכשיו יאמר מרי עליך:
אי חקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצואריה לא נחית.
אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית - הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו - כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל:
הדר שדר ליה איהו, מלא טסקא דזנגבילא[3], ומלא כסא דפלפלתא אריכא[4].
אמר אביי: השתא אמר מר: "אנא שדרי ליה חוליא
חוליא - מתיקא:
ואיהו שדר לי חורפא".
אמר אביי: כי נפקי מבי מר, הוה שבענא.
כי נפקי מבי מר - כשיצאתי מבית אדוני רבה לילך לבית אבא מרי בר מר הייתי שבע:
כי מטאי להתם, קריבו לי שיתין צעי
צעי - קערות של מיני מאכל:
דשיתין מיני קדירה.
ואכלי בהו שיתין פלוגי.
ובישולא בתרייתא, הוו קרו ליה: "צלי קדר".
ובעאי למיכס, צעא אבתרה.
דאיכסייא לצעא בתראי - הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו. כל אכילה שלא כדרכה נקרא כוסס:
אמר אביי: היינו דאמרי אינשי, "כפין עניא, ולא ידע".
אי נמי: רווחא לבסימא שכיח.
רווחא לבסימא שכיח - ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים:
אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין: מחלפי סעודתייהו להדדי.
מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו:
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא
לאבסומי - להשתכר ביין:
עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום.
ואיבסום - נשתכרו:
קם רבה, שחטיה לרבי זירא.
למחר, בעי רחמי ואחייה.
לשנה אמר ליה: "ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי".
אמר ליה: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו.
מאי טעמא - "ימי משתה ושמחה" כתיב.
רב אשי הוה יתיב קמיה [דאמימר] - נגה ולא אתו רבנן.
נגה ולא אתו רבנן - איחר היום ולא באו התלמידים לבית המדרש:
אמר ליה: "מאי טעמא לא אתו רבנן"?
"דלמא טרידי בסעודת פורים".
אמר ליה: "ולא הוה אפשר למיכלה באורתא?".
אמר ליה: "לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: "סעודת פורים שאכלה בלילה, לא יצא ידי חובתו"".
אמר ליה: ("אמר רבי הכי?!")
[אמר ליה: "אין"].
תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה:
משנה
אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד:
אין בין יום טוב לשבת - להיות מותר לכתחלה ביום טוב מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין יש הרבה שזה בסקילה ובכרת, וזה בלאו גרידא:
גמרא
הא לענין מכשירי אוכל נפש, זה וזה שוין.
זה וזה שוין - אסורין ביום טוב כשבת:
מתניתין דלא כרבי יהודה.
דתניא: "אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש.
רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש".
מ"ט דת"ק?
אמר קרא: (שמות יב) "הוא", ולא מכשיריו.
ור' יהודה?
[אמר קרא]: "לכם", לכם לכל צורכיכם.
ואידך נמי הכתיב "לכם"?
לכם - ולא לעובדי כוכבים. לכם - ולא לכלבים.
ואידך נמי, הא כתיב "הוא"?
כתיב: "הוא" וכתיב: "לכם".
כאן, במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב
שאפשר - כגון סכין שנפגם מערב יום טוב:
כאן, במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:
שאי אפשר - כגון סכין שנפגמה ביום טוב:
משנה
אין בין שבת ליום הכפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת:
בידי אדם - יש בה מיתת ב"ד:
גמרא
הא לענין תשלומין, זה וזה שוין.
מני מתניתין?
רבי נחוניא בן הקנה היא.
דתניא: "ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין.
מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין".
אף יום הכפורים מתחייב בנפשו - דאיסור כרת כמיתת בית דין דמי:
ופטורים מלשלם - אם הדליק גדישו של חבירו ביום הכפורים - שאין תשלומין אצל חיוב מיתה. שנאמר: ולא יהיה אסון ענש יענש (שמות כא) - הא אם יהיה אסון לא יענש:
תנן התם: (מכות כג, א) "כל חייבי כריתות שלקו
כל חייבי כריתות שלקו - שהתרו בהן עדים על לאו שעמו כרת ולקו בבית דין:
נפטרו מידי כריתתן.
נפטרו מידי כריתתן - שוב אין בית דין של מעלה נפרעין:
שנאמר: (דברים כה, ג) "ונקלה אחיך לעיניך" - כיון שלקה הרי הוא כאחיך.
דברי רבי חנניה בן גמליאל".
אמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חביריו על ר' חנניה בן גמליאל.
אמר רבא אמרי בי רב: תנינא?
תנינא - דחלוקין:
"אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהיכרת".
ואם איתא: אידי ואידי בידי אדם היא?
ואם איתא - דנפטרו - אידי ואידי בידי אדם הוא, אף ביום הכפורים יש מלקות על לאו שבו ובית דין פוטרין אותו מכרת:
אמר רב נחמן:
אמר רב נחמן - לעולם אינן חלוקין עליו חביריו והא דקתני: דאין זדונו בידי אדם:
הא מני רבי יצחק היא, דאמר: מלקות בחייבי כריתות ליכא.
הא מני ר' יצחק היא - דאמר במסכת מכות: דאין מלקין בלאו הניתן לאזהרת כרת, אפילו התרו בו למלקות, ויליף טעמיה מהאי קרא:
דתניא. רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו
כל חייבי כריתות - של עריות היו בכלל: ונכרתו הנפשות העושות וגו' שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח):
ולמה יצאת כרת באחותו?
למה יצאת כרת באחותו - דכתיב בקדושים תהיו ואיש כי יקח את אחותו וגו':
לדונה בכרת ולא במלקות.
לדונה בכרת ולא במלקות - אם התרו בהן. ואף על גב דנדה נמי נשנית באותה פרשה - לדבר שנתחדש בה נשנית, להעראה:
רב אשי אמר: אפי' תימא רבנן: זה עיקר זדונו בידי אדם, וזה עיקר זדונו בהיכרת:
אפילו תימא רבנן היא - דאמרי מלקות אצל כרת, ואפילו הכא ליכא למילף מינה שחלוקין על רבי חנניה. והכי קאמר מתניתין: שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם, וזה עיקר חומר זדונו בהכרת. ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר: