שומרת יום כנגד יום תוכיח
שומרת יום כנגד יום - הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום - תוכיח:
שמטמאה משכב ומושב, ואינה טעונה ספירת שבעה.
שמטמאה משכב ומושב - בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה.
ואף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שמטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה.
תלמוד לומר: "מזובו וספר", מקצת זובו וספר - לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא האי "מזובו" דמרבי ביה זב בעל שתי ראיות.
ומאי שנא האי "מזובו" דממעט ביה זב בעל שתי ראיות?
מאי שנא האי מזובו. מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה, ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה, ומאי שנא האי: מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן, אלא מקצת זבין דרשת ליה, ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות:
אמר ליה: אי סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא, לישתוק קרא מיניה.
לישתוק קרא מיניה - ומהיכא תיתי לן ספירה:
וכי תימא אתיא מדינא - שומרת יום כנגד יום תוכיח.
וכי תימא אתיא מדינא - דלעיל כדאמרת: אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה - לא אתיא, דהא אמרת: שומרת יום כנגד יום תוכיח:
וכי תימא האי מיבעי ליה, "מזובו", ולא מנגעו - א"כ ליכתוב קרא: "וכי יטהר הזב" ולישתוק: "מזובו" למה לי?
אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב - ולא בעי מזובו. ומדכתיב: וכי יטהר הזב ולא כתיב: וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב - מאי: מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה:
לימד על זב בעל שתי ראיות, שטעון ספירת שבעה:
משנה
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה.
פריעה ופרימה - בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע:
מוחלט - לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו:
אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרים:
גמרא
הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.
שילוח - חוץ לחומת העיר:
וטומאה - כל חומר טומאה האמורה במצורע:
מנהני מילי?
מנא הני מילי - דאין פריעה ופרימה במוסגר, דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר, כדאמרת לענין טומאה:
דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא: (ויקרא יג, ו) "וטהרו הכהן, מספחת היא, וכבס בגדיו וטהר"[1].
וטהרו הכהן מספחת היא - במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב, וסיפיה דקרא כתיב: וכבס בגדיו וטהר - מדלא כתב: ויטהר - לישנא דמעיקרא הוא. והכי קאמר: וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע:
טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא.
א"ל רבא: אלא מעתה גבי זב דכתיב: (ויקרא טו, יג) "וכבס בגדיו וטהר"[2] - התם מאי: וטהר מעיקרא איכא?
גבי זב דכתיב - בסוף טהרתו: וטהר - מה טהור מעיקרא אמרת ביה:
אלא טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט, אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע.
אלא - על כרחך: טהור יהיה מכאן ולהבא, מלטמא כלי חרס בהיסט. ואע"ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב, כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פא.) וכל שכן אדם, ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה. והכי דריש לה בתורת כהנים. ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה: וטהר מלטמא כלי חרס - מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב, דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב, ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא:
ה"נ: טהור [השתא מלטמא בביאה למפרע].
הכא נמי וטהר - דמצורע: טהור השתא מלטמא בביאה - מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית, שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת - טהור. כדכתיב: ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' - אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית. לפי שמצורע מטמא בביאה, דתניא בתורת כהנים: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית - מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה:
אלא אמר רבא מהכא: (ויקרא יג, מה) "והצרוע אשר בו הנגע"[3], מי שצרעתו תלויה בגופו.
אשר בו - משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו, שכל זמן שלא נתרפא ממנו -טמא והיינו מוחלט. דגבי טהרה דיליה כתיב: והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע:
יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו, אלא בימים.
יצא - מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר, שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון - יטהרנו, ואע"פ שנגעו עומד עליו:
אמר ליה אביי: אלא מעתה (ויקרא יג, מו) "כל ימי אשר הנגע בו יטמא"[4]
כל ימי אשר הנגע בו וגו' - שילוח כתיב בהאי קרא: מחוץ למחנה מושבו:
מי שצרעתו תלויה בגופו הוא דטעון שילוח, ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון שילוח?
וכי תימא הכי נמי?
והא קתני: "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה" - הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין?
א"ל: "ימי", "כל ימי", לרבות מצורע מוסגר לשילוח.
ימי כל ימי - מדהוה ליה למיכתב: ימי וכתיב: כל ימי:
אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט לא[5]?
דקתני: "אין בין טהור מתוך הסגר
אין בין טהור מתוך הסגר - בימי רפואתו:
לטהור מתוך החלט - אלא תגלחת וצפרים".
לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים - דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן[6] - מיהו הכא: ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני[7] ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:
אמר אביי: אמר קרא: (ויקרא יד, ג) "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, והנה נרפא נגע הצרעת"[8]
והנה נרפא וגו' - וכתיב בתריה: שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו:
מי שצרעתו תלויה ברפואות - יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:
משנה
אין בין ספרים לתפלין ומזוזות
ספרים - תורה נביאים וכתובים:
אלא שהספרים נכתבין בכל לשון[9], ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית.
אשורית - לשון הקודש:
רשב"ג אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו
אף בספרים לא התירו - להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש:
אלא יוונית:
אלא יוונית - ובגמרא מפרש טעמא:
גמרא
הא לתופרן בגידין
לתופרן בגידין - כל ספריהן עשויין בגליון, והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין[10], ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא.) בספר תורה שתפרה בפשתן - השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל[11]:
ולטמא את הידים[12] - זה וזה שוין:
וספרים נכתבין בכל לשון וכו': ורמינהו: "מקרא שכתבו תרגום
מקרא שכתבו תרגום - ספר שכתוב בלשון הקודש, הראוי לכתוב בו מקרא - כתבו לשון ארמי:
ותרגום שכתבו מקרא
ותרגום - שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום, כגון: יגר שהדותא (בראשית לא[13]):
כתבו מקרא - גלעד. וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא[14]:
וכתב עברי
וכתב עברי - או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר, ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה:
אינו מטמא את הידים[15], עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו"?[16]
עד שיכתבנו אשורית - כתב אשורית הוא כתב שלנו:
אמר רבא: לא קשיא