אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים?
ליקרי תרי מהא ותלתא מהך - פשו להו תרי.
ליקרי - שלישי תרי מהא שני מקראות דפרשת: וביום השבת, ותלתא קראי: מבראשי חדשיכם - פשו להו תרי וכו':
אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי.
דתנן: ביום הראשון: בראשית ויהי רקיע.
ביום הראשון - גבי מעמדות תנן ליה במסכת תענית: ביום הראשון באחד בשבת:
ותני עלה: בראשית[1] - בשנים, יהי רקיע[2] - באחד.
והוינן בה בשלמא: יהי רקיע באחד - דתלתא פסוקי הוו.
אלא בראשית בשנים - חמשה פסוקי הוו.
ותניא: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים?
ואיתמר עלה. רב אמר: דולג.
דולג - השני חוזר ומתחיל פסוק שגמר בו שלפניו:
ושמואל אמר: פוסק.
פוסק - הראשון קורא חצי הפסוק השלישי, ופוסקו:
רב אמר: דולג - מאי טעמא לא אמר פוסק?
קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.
ושמואל אמר: פסקינן ליה?
והא אמר רבי חנניא קרא: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין?
התם טעמא מאי - משום דלא אפשר, הכא נמי לא אפשר.
ושמואל אמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג?
גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין.
גזירה משום הנכנסין - שישמעו השני מתחיל פסוק זה ויאמרו לא קרא ראשון אלא שנים. וכן היוצאין שישמעו את הראשון קורא שלשה ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים:
מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים קורין אותה בשנים.
ושל חמשה פסוקים - ביחיד.
הכי גרסינן קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו כו':
קרא ראשון שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו, ואחד מפרשה אחרת.
ויש אומרים: שלשה[3] - לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
ואם איתא למאן דאמר דולג - נדלוג.
למ"ד דולג נדלוג - למאן דאמר פוסק ליכא למיפרך - דהא קרא ראשון שלשה קתני דאי אפשר עוד לחזור:
ולמאן דאמר פוסק - נפסוק?
שאני התם, דאפשר בהכי.
שאני התם דאפשר בהכי - לקרות מפרשה זו לאחריה. דהך מתניתא קיימא בשני ובחמישי שהוא יכול לקרות מה שירצה שהכל מענינו של יום:
אמר רבי תנחום אמר ריב"ל: הלכה כיש אומרים.
ואמר רבי תנחום אמר ריב"ל: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים - כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
כשם שאין מתחילין בפרשה בפחות משלשה פסוקים - גזירה משום הנכנסין, שיהו סבורים לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו - שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה:
כך אין משיירין כו' - גזירה משום היוצאין - שסבורין שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים:
פשיטא?
השתא ומה אתחלתא דקא מקיל תנא קמא מחמירי יש אומרים,
שיור דמחמיר ת"ק
שיור דקא מחמיר תנא קמא - דתני: ושל חמשה ביחיד, ולא אמרינן: יקרא הראשון שלשה ויפסוק אם ירצה:
לא כל שכן דמחמירי יש אומרים?
מהו דתימא נכנסין שכיחי
נכנסין שכיחי - לפיכך החמירו יש אומרים בהתחלה:
יוצאין לא שכיחי, דמנחי ספר תורה ונפקי - קמ"ל.
ות"ק מאי שנא שיורי דלא - משום יוצאין, אתחולי נמי גזירה משום הנכנסין?
אמרי: מאן דעייל שיולי שייל.
שיולי משאיל - כשישמע שקורא השני שלשה מקראות, והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שנים - ישאל היאך קרא הראשון שני פסוקים ולא יותר, ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה:
שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי?
הלכתא מאי - בשל מעמדות:
שלח ליה: הלכתא דולג, ואמצעי דולגן:
ואמצעי דולג - שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה[4] פחות משלשה פסוקים. ואם יקרא[5] שלשה מן השניה[6] נמצא קוראה כולה[7]:
זה הכלל כל שיש בו מוסף וכו':
איבעיא להו: תענית צבור בכמה?
ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף - ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף - לא.
או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה?
מוסף - פסקא תפלת עננו - ברכה יתירא:
ת"ש: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה - הא בתענית צבור ג'.
אימא רישא: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין ג' - הא תענית צבור ארבעה.
אלא מהא ליכא למישמע מינה.
ת"ש: דרב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בסיפרא.
פתח בריך חתים ולא בריך.
נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אפיה.
מכדי: רב - בישראל קרא
מכדי רב בישראל קרא - שהרי רב לא היה לא כהן ולא לוי:
מאי טעמא חתם ולא בריך - לאו משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה.
לא, רב בכהני קרא.
דהא רב הונא קרי בכהני.
דהא רב הונא קרא בכהני - במסכת גיטין בהניזקין (דף נט:):
בשלמא רב הונא קרי בכהני, דהא אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא ישראל, מיכף כייפו ליה לרב הונא.
אלא רב - הא איכא שמואל דכהנא הוה
הא איכא שמואל - בנהרדעא, שהוא ממדינת בבל - דכהנא הוא:
ודבר עליה.
ודבר עילויה - נהוג היה להיות למעלה מרב, כדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק פ.) רב לא עייל לקמיה דשמואל:
שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה לרב, ורב הוא דעבד ליה כבוד.
ורב הוא דעביד - להאי דאדבריה עליה, כבוד הוה עביד ליה, משום דלייטיה רב לשמואל דלא לוקמי בני, במס' שבת פ' שמונה שרצים (ד' קח.[8]):
וכי עביד ליה בפניו - שלא בפניו לא עביד ליה.
שלא בפניו לא עביד ליה - ושמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא:
הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא.
דאי סלקא דעתך בישראל קרא - לפניה מאי טעמא בריך?
לאחר תקנה.
אי הכי לאחריה נמי לבריך?
שאני היכא דיתיב רב, דמיעל עיילי [9]