ודלמא טומאה מגואי ואילנות מבראי?
ודלמא טומאה מגואי. ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה:
במסובכין.
מסובכין - שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות:
ואיבעית אימא. הא אמרן: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א"י.
הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות:
ר' יהודה אומר: עד שיהא שם זקן או תלמיד - לפי שאין הכל בקיאין בדבר.
אמר אביי: שמע מינה צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא.
כל מילי דמתא עליה רמיא - דתלמיד בקי הוא:
אמר רב יהודה: מצא אבן מצויינת - תחתיה טמא.
מצא אבן אחת מצוינת - בסיד - תחתיה טמא. ומפי מורי הזקן: אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה, דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן, לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע, ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו. אבל בשדה - מרחיקין לה ציון בסמוך, דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל:
שתים: אם יש סיד ביניהן - ביניהן טמא.
שתים מצויינות - תחתיהן טמא. אבל ביניהן - אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא, דמשום ציון הוא:
ואם אין סיד ביניהן - ביניהן טהור.
ואע"ג דליכא חורש.
אע"ג דליכא חורש - שלא חרש ביניהם מעולם - טהור, כי ליכא סיד:
והתניא: מצא אבן אחת מצויינת - תחתיה טמא.
שתים - אם יש חורש ביניהן - ביניהן טהור.
ואם לאו - ביניהן טמא.
אם אין חורש ביניהן טמא - ואע"ג דליכא סיד - לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתים:
אמר רב פפא: הכא כשהסיד שפוך על ראשיהן, ומרודה לכאן ולכאן.
הכא - דקתני כי ליכא חורש טמא - כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודה לכאן ולכאן ביניהן, דאי איכא חורש - מחמת חורש הוא דאיקלף, שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם, וטהור. ואי לא - סיד דביני ביני הוא, ומחמת ציון נעשה שם, להודיע שיש גם ביניהם טומאה:
אי איכא חורש ביניהן - ביניהן טהור, דאימור מחמת חורש הוא דאיקפל.
ואי לא - סיד דביני ביני הוא, וטמא.
א"ר אסי: מצר אחד מצוין - הוא טמא, וכל השדה כולה טהורה.
שנים - הם טמאין, וכל השדה כולה טהורה.
שלשה - הם טמאין, וכל השדה כולה טהורה.
ארבעה - הן טהורין וכל השדה כולה טמאה.
דאמר מר: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - שלא להפסיד את א"י:
אין מרחיקין ציון ממקום טומאה - ולהכי ציין כל ארבעה מצריו דתהא כל השדה נטמאה. ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה - דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה:
ויוצאין אף על הכלאים:
ואכלאים בחולו של מועד נפקינן?!
ורמינהו: באחד באדר - משמיעין על השקלים ועל הכלאים.
ואכלאים בחולו של מועד נפקינן, ורמינהו באחד באדר משמיעין על השקלים. שיהו ישראל מביאין תרומת שקלים בניסן, דכתיב: בחדשו לחדשי השנה - חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה:
בחמשה עשר בו - קורין את המגילה בכרכים.
בכרכים - המוקפין חומה מימות יהושע בן נון:
ויוצאין לקווץ את הדרכים,
ולתקן הרחובות,
ולמוד המקואות.
ואת מקואות המים - מקואות המים של מ' סאה, שחוטטין אותן מן הזבל שנכנס לתוכן כל ימות הגשמים. והאי דלא פריך נמי בגמרא אשאר מתני', דתני ומתקנים הדרכים והרחובות בחולו ש"מ והכא תנא בט"ו באדר - משום דלאו פירכא הוא, דבדין הוא דמתקנין להו תרי זימני. דכי מתקן בט"ו באדר אתו גשמים ומקלקלי להו והדרי ומתקני להו בחולו של מועד. אבל אכלאים כיון דעקרו להו לגמרי בחמשה עשר באדר - למה לי למיפק בו בחולו של מועד, ולהכי קא מיבעיא:
ועושין כל צורכי רבים.
ומציינין את הקברות,
ויוצאין על הכלאים.
רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא: חד אמר: כאן בבכיר כאן באפיל.
כאן בבכיר כאן באפיל - על הבכירות יוצאים בט"ו באדר, על האפילות בחולו של מועד דפסח:
וחד אמר: כאן בזרעים כאן בירקות.
בזרעים - על התבואה יוצאין בט"ו באדר שקודמין לירקות:
א"ר אסי א"ר יוחנן: לא שנו
לא שנו - דאין יוצאין עליהן קודם אדר וקודם חולו של מועד:
אלא שאין ניצן ניכר,
אבל ניצן ניכר - יוצאין עליהן.
מאי שנא בחולו של מועד דנפקינן?
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: משום שכר פעולה דמוזלי גבן.
משום שכר פעולה דמוזלי גבן - כלומר שיכול לשכור פועלין בזול, לפי שאינן עוסקין במלאכה בחולו של מועד:
אמר רב זביד ואיתימא רב משרשיא: שמע מינה
שמע מינה - מדעסקינן לשכור פועלים בזול:
כי יהבינן להו שכר,
כי יהבינן להו - שכירות לפועלים דבטלי כלאים:
מתרומת הלשכה יהבינן להו.
דאי סלקא דעתך מדידהו יהבינן להו
- מאי נפקא לן מינייהו, כל כמה דבעו ליתן להו.
דאי סלקא דעתך מדידהו - דבעל הבית יהיב להו, אמאי יוצאין להכי בחולו של מועד: משום שכר פעולה - לבטלו[1] בכל זמן אף על גב דליכא שכר פעולה בזול, וכל מה דבעי ליתב להו. אלא מתרומת הלשכה יהבינן להו, וכל כמה דמצינן לצמצם מעות דהקדש עבדינן:
ועד כמה?
ועד כמה - הוי כלאים, דחייב לבטלו:
אמר רב שמואל בר יצחק: כאותה ששנינו: כל סאה שיש בה