תלמיד שנידה לכבודו - נדויו נידוי.
תלמיד חכם שנידה לכבודו - כבר פירשתי למעלה:
דתניא: מנודה לרב מנודה לתלמיד. מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב.
לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא מנודה.
למאי?
אי במילי דשמיא (משלי כא) - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.
אלא לאו - לכבוד עצמו.
אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה.
עביד (איניש) דינא לנפשיה - דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:
במילתא דפסיקא ליה.
דפסיקא ליה - שודאי הוא לו ולא ספק:
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה.
סנו שומעניה - שיוצאין עליו שמועות רעות:
א"ר יהודה: היכי ליעביד?
לשמתיה - צריכי ליה רבנן.
צריכי ליה רבנן - דאתריה דהוה רבהון:
לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא.
א"ל לרבב"ח: מידי שמיע לך בהא?
א"ל: הכי א"ר יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא?
אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו.
ואם לאו אל יבקשו תורה - הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא, דמוטב דלא ילפי מיניה:
שמתיה רב יהודה.
לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה,
ואתא איהו נמי בהדייהו.
אתא איהו - האי מנודה נמי בהדייהו:
כד חזייה רב יהודה, חייך.
אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא, אלא אחוכי נמי חייך בי?
א"ל: לאו בדידך מחייכנא, אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי, דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה.
נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא.
אמר להו: שרו לי.
אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך.
אלא זיל לגביה דר' יהודה נשיאה דלישרי לך.
אזל לקמיה.
א"ל לר' אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה - שרי ליה.
עיין ר' אמי בדיניה, סבר למישרא ליה.
עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו, ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה.
א"ר זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא,
מאי דקמן - כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:
דהא כמה שני לא אתא.
ש"מ לא מיבעי למישרא ליה.
שמע מינה - דלהכי איתרמי דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו מזליה הוא דלישרי ליה:
לא שרא ליה.
נפק, כי קא בכי ואזיל.
אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב.
וטרקיה אאמתיה - נשכו למנודה באמתו:
עיילוהו למערתא דחסידי, ולא קיבלוהו.
ולא קבלוהו - דהדרא עכנא למערתא ולא פתחה פיה:
עיילוהו למערתא דדייני, וקיבלוהו.
דייני - ראשי ב"ד וחסידים עדיפי מינייהו:
מ"ט?
מאי טעמא - קבלוהו:
דעבד כר' אילעאי.
דעבד כרבי אילעאי וכו' - בהני שמועות רעות:
דתניא ר' אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים, ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ,
מה שלבו חפץ - עבירה. והואיל ואין מכירין אותו שם - ליכא חלול השם. ואמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה:
ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
שפחה של בית רבי מאי היא?
דאמתא דבי רבי: חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול.
אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא.
דקעבר משום (ויקרא יט): ולפני עור לא תתן מכשול?
דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול - דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו:
דתניא: ולפני עור לא תתן מכשול - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר.
ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא.
אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני.
רמא ביה קלא ולא אשגח ביה.
אמר: ליהוי ההוא גברא בשמתא.
א"ל: אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא.
אם ממון נתחייבתי לך, נידוי מי נתחייבתי לך?
אתא לבי מדרשא.
א"ל: שלו נידוי, שלך אינו נידוי.
שלך אינו נידוי - דלאו בדינא שמתיה:
ומאי תקנתיה?
זיל לגביה דלישרי לך.
לא ידענא ליה.
אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.
דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו.
אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו.
אלא אומר לו (מלכים ב יד): הכבד ושב בביתך.
הכבד - בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. בלשון כבוד אומר לו. לישנא אחרינא: הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך:
חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם.
ופליגא דריש לקיש, דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא.
שנאמר (הושע ד, ה): וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה[1] - כסהו כלילה.
כסהו - אל תבזה אותו בפרהסיא:
כלילה - שחשיכה ואין אדם רואה:
מר זוטרא חסידא: כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא משמית נפשיה,
משמית נפשיה - משום יקרא דההוא צורבא מדרבנן:
והדר משמית לדידיה.
כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה.
אמר רב גידל אמר רב: ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.
אמר רב פפא: תיתי לי, דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם.
אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד?
כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן.
מימנו אנגידא - מלקות. ומלקות יפה להם יותר משמתא, והוו מלקי להו:
ולא מימנו אשמתא.
מאי שמתא?
אמר רב: שם מיתה.
ושמואל אמר: שממה יהיה.
ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא.
ומהניא כי טיחיא בתנורא - כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם. כלומר מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא נפקא מיניה לעולם:
ופליגא דריש לקיש.
דאמר ריש לקיש:
ופליגא דר"ש ב"ל - דאמר יוצאה:
כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים, כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.
כשהיא נכנסת - דכתיב (יהושע ו): והיתה העיר חרם - חרם בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו.
כשהיא יוצאה דכתיב (חבקוק ג, ב): ברוגז רחם תזכור - רחם בגימטריא הכי הוו.
אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא.
גנובתיה - זנב:
ואיהי דידה עבדה.
דידה עבדא - ומלקי ליה:
דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן, ולא הוו קא ידעי מנו.
ושמתו ליה.
איתלי ביה נורא בגנובתיה, ואכלתיה.
ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן.
אתא לקמיה דרב יוסף.
א"ל: זיל שמתיה.
א"ל: מסתפינא מיניה.
מסתפינא מיניה - דגברא אלמא הוא:
אמר ליה: שקילי פתיחא עליה.
שקיל פתיחא עלויה - כתוב עליו שמתא:
כל שכן דמסתפינא מיניה.
א"ל: שקליה
שקליה - לכתב שמתא:
אחתיה בכדא
ואחתיה בכדא - תקע בתוך הכד ולא ישמעו: