שכבר נתעסקו בו ברגל.
כללו של דבר: כל שהוא משום אבל - רגל מפסיקו.
כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו - שצריך להשלימו אחר הרגל, כיון דכי ישב שני ימים לפני הרגל צריך להשלים ולישב חמשה ימים אחר הרגל:
וכל שהוא משום עסקי רבים - אין רגל מפסיקו.
כל שהוא משום עסקי רבים - כלומר תנחומי רבים אין רגל מפסיקו [כדי] שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל אלא מתעסקין בו ברגל:
קברו שלשה ימים בסוף הרגל - מונה שבעה אחר הרגל.
ארבעה ימים הראשונים - רבים מתעסקין בו.
ארבעה ימים הראשונים - של אחר הרגל, רבים מתעסקים בו ומשלימין לשלשה שנתעסקו ברגל, שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים:
שלשה ימים האחרונים - אין רבים מתעסקין בו.
שכבר נתעסקו ברגל.
ורגל עולה לו.
ורגל - עולה. למנין שלשים:
מאי לאו אסיפא?
מאי לאו אסיפא - הא דתני דרגל עולה למנין שלשים, היינו אסיפא אקברו ברגל, ותיפשוט מינה דכי קברו ברגל עולה למנין שלשים. וקשיא לרבא דאמר אינו עולה:
לא, ארישא.
לא ארישא - קא מהדר אקברו שני ימים קודם הרגל רגל עולה לו למנין שלשים דהתם ודאי עולה לו הואיל וכבר התחיל באבילות אבל קברו ברגל לא ידענא:
איתיביה: רגל עולה לו למנין שלשים.
כיצד?
קברו בתחילת הרגל - מונה שבעה אחר הרגל.
בתחילת הרגל - ביום ראשון של רגל וקשיא לרבא:
ומלאכתו נעשית על ידי אחרים.
ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו.
ואין רבים מתעסקין בו, שכבר נתעסקו בו ברגל.
שכבר נתעסקו ברגל - כל שבעה:
ורגל עולה לו.
תיובתא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל.
אפילו קברו ברגל - רגל עולה למנין שלשים ולא מיבעיא קברו קודם הרגל:
וכן אורי ליה ר' אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל.
ת"ר: קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל - אינו צריך לכפותה אחר הרגל.
דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: אפי' יום אחד ואפי' שעה אחת.
א"ר אלעזר בר' שמעון: הן הן דברי ב"ש הן הן דברי בית הלל.
שבית שמאי אומרים: שלשה ימים.
וב"ה אומרים אפי' יום אחד.
אמר רב הונא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה אמר [להו] ר' יוחנן לר' חייא בר אבא ולרב הונא: אפי' יום אחד אפי' שעה אחת.
רבא אמר: הלכה כתנא דידן דאמר שלשה.
תנא דידן - היינו תנא (דברייתא):
רבינא איקלע לסורא דפרת.
א"ל רב חביבא לרבינא הלכתא מאי?
אמר ליה: אפי' יום אחד ואפילו שעה אחת.
יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ור' יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר.
נפק מילתא מבינייהו: מנין לאבילות שבעה?
דכתיב (עמוס ח) והפכתי חגיכם לאבל.
מה חג שבעה אף אבילות שבעה.
ואימא עצרת דחד יומא?
ההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש.
דאמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה: מנין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד.
דכתיב: והפכתי חגיכם לאבל.
ואשכחן עצרת דאיקרי חד יומא חג.
ת"ר: שמועה קרובה - נוהגת שבעה ושלשים.
שמועה רחוקה - אינה נוהגת אלא יום אחד.
איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה?
קרובה - בתוך שלשים.
רחוקה - לאחר שלשים. דברי ר"ע.
וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע"פ שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא.
דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל.
רב חנינא אתיא ליה שמועה דאבוה מבי חוזאי.
אתא לקמיה דרב חסדא.
אמר ליה: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.
רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה דאימיה מבי חוזאי.
אתא לקמיה דרבא.
אמר ליה: הרי אמרו שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.
איתיביה: במה דברים אמורים
במה דברים אמורים - שאינה נוהגת אלא יום אחד:
בחמשה מתי מצוה,
אלא חמשה - מהני שבעה מתי מצוה דכתיב בקרא: (ויקרא כא) בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו:
אבל על אביו ועל אמו - שבעה, ושלשים.
אמר ליה: יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה.
יחידאה היא - ולא ר' עקיבא. דלר"ע לא שנא אביו ואמו לא שנא שאר קרוביו:
דתניא:[1] מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק
בגינזק - מקום:
והודיעוהו לאחר שלש שנים.
ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים שעמו.
ואמרו: נהוג שבעה ושלשים.
וכשמת בנו של רבי אחייה בגולה[2] - ישב עליו שבעה ושלשים.
איני?
והא רב, בר אחוה דרבי חייא, דהוא בר אחתיה דר' חייא
רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא - דרבי אחא מכפרי נשא לאה והוליד ממנה אייבו מתה ונשא רחל ולה בת מאיש אחר וממנה נולד רבי חייא ונשא אייבו הבת ונולד להן רב ונמצא רב בר אייבו בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאמיה:
כי סליק להתם
כי סליק - רב מעירו דבבל לא"י שהיה רבי חייא שם:
אמר ליה:
א"ל - רבי חייא לרב:
אבא קיים
אבא קיים - ר"ל אייבו אביך קיים הוא: