דלמא - בהא נמי לא טעה דרבי נתן היא דמוציאין מזה ונותנין לזה:

לאשר אשם לו - לאשר הקרן שלו ולא כתיב לאשר נושה בו:

אלא - להכי אינה משנה וטעה התנא ששנאה דלא אשכחן תנא דאית ליה תרי חומרי בכתובה שהרי היא מדברי סופרים חדא דמטלטלי משתעבדי לה וחדא דגביא מבעל חובו של  מת מדרבי נתן אלא חדא מהנך חומרי הוה ליה למיתני בה אי כרבי מאיר אי כר' נתן וכיון דתנא תרוייהו לא קבלה מרבו כן ומאליו שנאה מי שסידר הברייתא ולא סמכינן עלה במידי:

ולא ידענא מאי היא - לא הייתי יודע טעם בדבר אמאי אינה משנה:

פומבדיתאה רמאה - שאחרי כן חזר בו פומבדיתא קרי להו רמאה כדאמרי' בעלמא (חולין דף קכז.) נרשאה נשקיך מני ככיך פומבדיתאה לוייך שני אושפיזיך [ובחזקת הבתים (ב"ב  מו.) כמו כן תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא]:

פלוג מהשתא - החזק בחלקך מעכשיו ואע"פ שאינה עכשיו קנויה לך עד שאכנוס או שאחלוק לכשאכנוס ואזכה בכולן זכה אתה בחלקך על פי שהחזקתיך מעכשיו:

קנה לאחר שלשים - במשיכה זו:

ואפי' עומדת באגם - שאינה ברשות הלוקח:

התם - הוא דקונה לאחר שלשים משום דבידו היה להקנותה לו משעת משיכה הלכך מהניא משיכה לכשיתקיים התנאי שימלאו ל' יום:

הכא לאו בידו - לחלקם לו מעכשיו ולהקנות לו אם ירצה הלכך אי אמר ליה נמי לכשאכנוס זכה מעכשיו לאו מידי הוא דקיימא לן כרב יוסף כדקבעינן הלכתא כוותיה לקמן בשמעתין  ואפילו אית לן יבם ואחר כך חילק מה שעשה עשוי השתא מיהת לאו בידו:

והא כי אתא כו' - גבי משיכת פרה קאי ופריך דר' יוחנן אדרבי יוחנן:

קני מעכשיו - לאחר שלשים כשיגיעו תהא קנויה לך מעכשיו:

שני מעשים הוו - ומי ששאל זו לא שאל זו ולא שמע האחרון את הראשונה שלא נשאלו יחד בבית המדרש לגירסא בעלמא אלא ע"פ מעשים שאירעו נשאלו:

והא קתני כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה - והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמו למחוברין דנכסי מלוג דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו  דגמרי ברשותיה אבל הכא קרנא ופירא דידיה הוא ושיעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאישתעבד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירא הוא לאפקועי שיעבודא:

תני שלה - ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין ואכספים ולמימר דלא משעבדי מטלטלי לכתובת':

שמגרש' בגט ומחזירה - תרי מילי אשמעינן מגרשה בגט ואינה צריכה חליצה ואשמעינן שאם רצה להחזירה מחזירה כשאר אשה:

עדיין יבומין הראשונים עליה - אע"פ שלקחה דהכי כתיב ולקחה ויבמה:

קמ"ל - דנעשית כאשתו ומלאשה דרשינן ליה לקמן והאי ויבמה דרשינן לבעל כרחה ביבמות (דף ח:):