אלמא קסברי דאסור לקנאות.
אלמא קסברי דאסור לקנאות - כיון דאמרי לשון הטלת קנאה הוא, אלמא אסור:
ומאן דאמר מותר לקנאות, מהו לשון קינוי?
ולמ"ד מותר לקנאות - מאי לשון קינוי:
אמר רב נחמן בר יצחק, אין קינוי אלא לשון התראה.
וכן הוא אומר (יואל ב) “ויקנא ה' לארצו”.
ויקנא ה' לארצו - התרה, בילק וחסיל וגזם, שלא ישחיתו עוד את ארצו. דבשילוח גובאי משתעי פרשה לעיל. "לארצו", על ארצו. כמו, "וישאלו אנשי המקום לאשתו", (בראשית כו) על אשתו. "האתם תריבון לבעל" (שופטים ו):
תניא היה רבי מאיר אומר, אדם עובר עבירה בסתר
אדם עובר עבירה - כגון אשה פרוצה עוברת בסתר:
והקב"ה מכריז עליו בגלוי.
והקב"ה מכריז בגלוי - שנותן בלב בעלה לקנאות לה, והדבר מתפרסם בגלוי:
שנאמר (במדבר ה, יד) "ועבר עליו רוח קנאה".
ואין עבירה אלא לשון הכרזה.
ואין עבירה - גרסינן:
לשון הכרזה - הקב"ה מתכוין להעביר קול:
שנאמר (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה".
ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות.
שנאמר (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב.
תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה?
שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה.
רגלים לדבר - שנטמאת:
אמר ליה רב פפא לאביי, והא כי כתיבה קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיבה?
והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה - דאיתהימן בה עד אחד, כתיב "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וגו'", וסמיך ליה "ועבר עליו וגו'" אלמא, בלא קינוי נמי עד אחד מהימן בטומאה:
א"ל, "ועבר", וכבר עבר.
אלא מעתה (במדבר לב, כא) "ועבר לכם כל חלוץ", ה"נ?
ועבר לכם כל חלוץ - בבני גד ובבני ראובן כתיב. שהיה משה מצוה אותם לעבור עם יהושע את הירדן:
תשובו - מוכיח דלהבא הוא:
אלא הכא, אי ס"ד כדכתיבי "ועבר" בתר טומאה וסתירה, קינוי למה לי?!
תנא דבי רבי ישמעאל, אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח.
נכנסה בו רוח - ממרום. ולקמן מפרש, רוח טהרה, או רוח טומאה ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו:
שנאמר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו".
מאי רוח?
רבנן אמרי, רוח טומאה.
רבנן - דבי רב אשי אמרי רוח טומאה:
רב אשי, אמר רוח טהרה.
רוח טהרה - ששונא את הפריצות:
ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה.
ומסתברא כמ"ד - דרוח דקאמר רבי ישמעאל, טהרה היא:
דתניא "'וקנא את אשתו' רשות, דברי ר' ישמעאל.
דתניא - דקאמר רבי ישמעאל, רשות. פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לקמן מפרש טעמייהו:
ר"ע אומר, חובה".
אי אמרת בשלמא "רוח טהרה", שפיר.
שפיר - אי רשות אי חובה:
אלא אי אמרת "רוח טומאה", רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה?!
גופא. "'וקנא את אשתו' רשות, דברי רבי ישמעאל. ורבי עקיבא אומר חובה.
(ויקרא כא, ג) 'לה יטמא', רשות, דברי רבי ישמעאל. ור"ע אומר, חובה.
(ויקרא כה, מו) 'לעולם בהם תעבודו', רשות, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר, חובה".
ר' עקיבא אומר חובה - שאסור לשחרר עבדו:
אמר ליה רב פפא לאביי, ואמרי לה, רב משרשיא לרבא, לימא ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה כולה הכי פליגי, דמר אמר רשות, ומר אמר חובה?
בכל התורה - בכל עשה שבתורה, א"כ אין לך מצות עשה לרבי ישמעאל חובה?:
א"ל, הכא בקראי פליגי.
דתניא - לא גרסינן. אלא הדר ונקיט למילתייהו, לפרושי כל חדא באפי נפשה:
"'וקנא את אשתו', רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, חובה".
מ"ט דר' ישמעאל?
סבר לה כי האי תנא
דתניא: "רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך",
כלפי - כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר:
יכול כגון זו?
יכול אף זה כן - שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית, נסתרת עם שכיניה, לא יקנא לה. כלפי לשון כנגד:
ת"ל "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו".
תלמוד לומר וקנא - אם רצה לקנא, הרשות בידו. ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור, הוא דא"ר ישמעאל הכא רשות. אבל בכל מצות עשה שבתורה, לא אמר הכי:
ור"ע?
קינוי אחרינא כתיב.
קינוי אחרינא כתיב - "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה", חד לרשות, וחד לחובה:
ורבי ישמעאל?
ורבי ישמעאל - אמר לך, איידי דבעי למיכתב "והיא נטמאה, והיא לא נטמאה", שספק הוא בידינו, ואעפ"כ אסרה הכתוב מספק, כתב נמי "וקנא" אחרינא. ואף ע"ג דמצי למיכתב הכי, "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה"? אפילו הכי אורחיה דקרא, לחזור ולשנות את האמור, מפני דבר אחר המתחדש בכפילתו:
איידי דבעי למיכתב "והיא נטמאה, והיא לא נטמאה", כתיב נמי "וקנא את אשתו", לכדתנא דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל: "כל פרשה שנאמרה ונישנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה".
"'לה יטמא', רשות, דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר, חובה".
מ"ט דר' ישמעאל?
איידי דכתי' (ויקרא כא, א) "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", איצטריכא למיכתב, "לה יטמא".
איצטריך למיכתב לה יטמא - לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו:
ור' עקיבא?
מ"כי (ויקרא כא, ב) אם לשארו" נפקא.
מכי אם לשארו נפקא - "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' ולאחותו הבתולה", וממילא שמעינן דמיטמא לאלו:
"לה יטמא" למה לי?!
לחובה.
ורבי ישמעאל?
לה מיטמא, ואין מיטמא לאיבריה
לה יטמא - אם מתה, ואינו מטמא לאיבריה. אם אחד מאלו מוכה שחין ואיבריו נופלין, אין מיטמא להן. דקיימא לן בהעור והרוטב, (חולין דף קכח) אבר מן החי מטמא כאבר מן המת. ואיצטריך "לה", למעוטי איבריה: