ורבי עקיבא?

א"כ

אם כן - דלאו לחובה אתא אלא להך דרשא:

ליכתוב רחמנא “לה” ולישתוק, “יטמא” למה לי?

לכתוב רחמנא לה ולשתוק - דמשמע, "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה לה", כלומר, לגופה שלם ולא לאיבריה:

ש"מ.

ור' ישמעאל?

איידי דכתב "לה" כתב נמי "יטמא".

לכדתני דבי ר' ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: "כל פרשה שנאמרה ונישנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה".

(ויקרא כה, מו) "'לעולם בהם תעבודו', רשות. דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר, חובה".

מאי טעמא דרבי ישמעאל?

איידי דכתיב (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה"

לא תחיה כל נשמה - בשבעה אומות כתיב, "החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי":

איצטריך נמי למיכתב "לעולם בהם תעבודו".

למישרי אחד מכל האומות 

למשרי אחד מן האומות - משאר שבעים אומות:

שבא על הכנענית, 

שבא על הכנענית - כל ז' אומות נקראו על שם כנען:

והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו.

והוליד בן - דהלך אחר האב, ומותר להחיותו לך לעבד:

דתניא,

דתניא - דלהכי אתא קרא:

"מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו בעבד?

בעבד - גרסי' בבי"ת:

ת"ל (ויקרא כה, מה) 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו'.

וגם מבני התושבים וגו' - לעיל מיניה כתיב, "מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה". אשר סביבות ארצכם, ולא מבני ארצכם, דשבעה אומות. "וגם מבני התושבים", כל תושב, היינו שבא ממקום אחר ונתיישב כאן. וקאמר קרא, שמותר לקנות מבניהם אשר יהיו להם מבנות ארצך:

יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו בעבד?

ת"ל (ויקרא כה, מה) "אשר הולידו בארצכם".

מן הנולדים בארצכם, 

מן הנולדים בארצכם - בנים הנולדים בארצכם, והם בני התושבים, דהיינו אחרים שנשאו בארצכם נשים, אתה רשאי לקנות:

ולא מן הגרים בארצכם.

ולא מן הגרים בארצכם - ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות, והביאום לבניהם לגור שם:

ור"ע?

מ"מהם תקנו" נפקא.

"לעולם בהם תעבודו" למה לי? 

לחובה.

ורבי ישמעאל?

"בהם", ולא באחיכם.

ולא באחיכם - עבודת עבד:

ור"ע?

באחיכם, מסיפא דקרא נפקא.

(ויקרא כה, מו) "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך".

ור' ישמעאל?

איידי דכתי' "ובאחיכם", כתי' נמי "בהם",

ה"ג - ורבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם כדתניא כו':

לכדתני דבי רבי ישמעאל.

דתנא דבי ר' ישמעאל, "כל פרשה שנאמרה ונישנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה".

א"ר חסדא, זנותא בביתא, כי קריא לשומשמא.

קריא - תולעת של שומשמין האוכלתן, כך הזנות מחרבת את הבית:

וא"ר חסדא, תוקפא בביתא, כי קריא לשומשמא.

תוקפא - כעס:

אידי ואידי 

אידי ואידי - תוקפא וזנותא דאמרינן דמחרבת את הבית:

באיתתא, 

באיתתא - כשהאשה מזנה או כעסנית. לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה, ואינה עושה מלאכתה, ולא משמרת ביתה, ומפקרת את של בעלה למנאפים:

אבל בגברא לית לן בה.

ואמר רב חסדא, בתחילה קודם שחטאו ישראל,

קודם שחטאו ישראל - בעריות:

היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד,

עם כל אחד ואחד - בביתו:

שנאמר (דברים כג, טו) "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך".

כיון שחטאו, נסתלקה שכינה מהם.

נסתלקה מהם - מלבא לביתם. דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו:

שנאמר (דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".

 

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל העושה מצוה אחת בעוה"ז, מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב.

מקדמתו - לפני מיתתו מכרזת לפניו:

שנאמר (ישעיהו נח, ח) "והלך לפניך צדקך".

וכל העובר עבירה אחת בעוה"ז, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין.

מלפפתו - כורכתו:

שנאמר (איוב ו, יח) "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו".

 

ר"א אומר, קשורה בו ככלב.

שנאמר (בראשית לט, י) "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה".

"לשכב אצלה", בעולם הזה.

"להיות עמה", לעולם הבא^[1].

תנן התם,

תנן התם - בפ' מי שקינא (לקמן לא, א) אמאי דקתני "אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה, לא היתה שותה":

שהיה בדין,

שהיה בדין - שלא להאמינו, אי לאו דכתיב קרא:

ומה עדות הראשונה,

הראשונה - סתירה:

שאין אוסרתה איסור עולם,

אין אוסרתה איסור עולם - שאם תשתה ותמצא טהורה, מותרת לבעלה ולתרומה:

אינה מתקיימת בפחות משנים,

אין מתקיימת בפחות משנים - כדבעינן למיגמר דבר דבר מממון:

עדות האחרונה,

האחרונה - טומאה שהיא אחר הסתירה:

שאוסרתה איסור עולם,

אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?!

ת"ל, (במדבר ה, יג) "ועד אין בה" כל שיש בה.

כל שיש בה - כל עדות שיש בה, נאמן. כדדרשינן לעיל, "'ועד אין בה' תרי, אלא חד", וקא אמר אסורה. ואטומאה קאי.  דהא מינה סליק, "והיא נטמאה, ועד אין בה":

וק"ו לעדות הראשונה מעתה?

קל וחומר - שתתקיים בעד אחד:

ומה עדות האחרונה, שאוסרתה איסור עולם, מתקיימת בעד אחד.

עדות הראשונה, שאין אוסרתה איסור עולם, אינו דין שתתקיים בעד אחד?!

ת"ל (דברים כד, א) "כי מצא בה ערות דבר",

תלמוד לומר - באשה מקלקלת "כי מצא בה ערות דבר", ולהלן כו':

ולהלן הוא אומר (דברים יט, טו) "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

מה "דבר" האמור להלן, על פי שנים עדים.

אף כאן, על פי שנים.

ופרכינן - למה לי למיכתב, למילפה בגזירה שוה?:

"'בה' ולא בקינוי, 'בה' ולא בסתירה", מיבעי ליה?

בה ולא בקינוי כו' מיבעי ליה - דכיון דכתיב "בה" מיעוטא הוא, ולא גמרינן שאר עדיות דאשה מינה, וקמו להו במלתייהו, ככל עדיות שבתורה:

הכי נמי קאמר, "תלמוד לומר 'בה','בה', ולא בקינוי. 'בה', ולא בסתירה",

הכי נמי קאמר - וגזירה שוה למילתא אחריתי נקט. ומתניתין חסורי מיחסרא. והכי תנא ליה, "ת"ל בה ולא בקינוי וסתירה. וגזירה שוה, לטומאת אשה דעלמא שלא קינא לה בעלה, ובא עד אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאה, דלא מהימן. והכא הוא דמהימן, משום דרגלים לדבר": 

טומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן?

נאמר כאן "כי מצא בה ערות דבר", ונאמר להלן "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

מה "דבר" האמור להלן, עדים שנים, אף כאן עדים שנים.

 

תנו רבנן, אי זו היא "עדות הראשונה" - זו עדות סתירה.