הוחל שבועתו של אבימלך.
הוחל שבועתו של אבימלך – בטלה. לשון, "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). לפי שהם עברו על השבועה תחילה: דכתיב, (בראשית כא, כג) "אם תשקר לי ולניני ולנכדי". (שופטים יג, כד) "ויגדל הנער ויברכהו ה'".
במה ברכו?
במה בירכו - כל ברכה שבמקרא, לשון ריבוי הוא, דבר המרבה ומצוי בו שובע. פוייש"ן בלע"ז. ומה ברכה נמצא בו? לא מצינו עושר בשמשון?:
אמר רב יהודה אמר רב, שברכו באמתו.
שברכו באמתו - להיות זרעו כנחל שוטף.
למה שנתאוה, נתברך:
אמתו כבני אדם, וזרעו כנחל שוטף.
(שופטים טז, כח) "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים".
נקם אחת משתי עיני - שכר אחת מעיני, תן לי בנקמה זו, ושכר האחרת, לעולם הבא:
אמר רב, אמר שמשון לפני הקב"ה, "רבש"ע, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום".
(שופטים טו, ד) "וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים".
מאי שנא שועלים?
אמר רבי איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא, אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו,
שחוזר לאחוריו - כשצדין אותו, אינו (מרחיק) לברוח, אלא חוזר עקלקלות:
ויפרע מפלשתים, שחזרו בשבועתן.
תניא, א"ר שמעון החסיד, בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה. שנאמר, (שופטים טז, ג) "וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה, ויאחז בדלתות שער העיר
שער העיר - בעזה משתעי קרא:
ובשתי המזוזות, ויסעם עם הבריח, וישם על כתיפיו",
על כתיפיו - כשיעור כתיפיו:
וגמירי, דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה.
(שופטים טז, כא) "ויהי טוחן בבית האסורים".
א"ר יוחנן, אין טחינה אלא לשון עבירה.
וכן הוא אומר, (איוב לא, י) "תטחן לאחר אשתי".
מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים, כדי שתתעבר הימנו.
אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי, קמי דשתי חמרא, חמרא.
קמי דשתי חמרא חמרא - לפני כל אדם מביאין מה שהוא רגיל בו. לפני שותי יין, מביאין יין:
קמי רפוקא, גרידיא דובלא.
קמי רפוקא גרידיא דובלא - לפני עובד אדמה וחופר בגנות, שרגיל לאכול ירק, מביאין סל מלא ירק.
"דובלי", מין ירק הוא:
וא"ר יוחנן, כל המזנה, אשתו מזננת עליו.
שנאמר, (איוב לא, ט) "אם נפתה לבי על אשה, ועל פתח רעי ארבתי".
וכתיב, "תטחן לאחר אשתי, ועליה יכרעון אחרין".
והיינו דאמרי אינשי, איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני.
קארי ובוציני - מין אחד הוא, אלא שאלו גדולים, ואלו קטנים. כלומר במה שהוא עוסק היא עסוקה:
וא"ר יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים.
שנאמר, (בראשית מט, טז) "דן ידין עמו כאחד" וגו'.
כאחד - כיחידו של עולם, במשפט צדק:
וא"ר יוחנן, שמשון על שמו של הקב"ה נקרא.
על שמו של הקב"ה - משמע שכינהו בשמו של הקב"ה ממש:
שנאמר, (תהילים פד, יב) "כי שמש ומגן ה' אלהים" וגו'.
שמש - לשון חומה.
כמו "ושמתי כדכוד שמשותיך" (ישעיהו נד, יב):
אלא מעתה, לא ימחה?
אלא, מעין שמו של הקב"ה.
מעין שמו - שאין שמש שם ממש, אלא מגן ומציל:
מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל.
וא"ר יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה. שנאמר, (במדבר כג, ג) "וילך שפי".
שפי - אשלויישי"ש. כמו ד"שף מדוכתיה" (חולין דף מב):
שמשון, חיגר בשתי רגליו היה.
שנאמר, (בראשית מט, יז) "שפיפן עלי ארח":
שפיפון - שפייה כפולה:
ת"ר, חמשה נבראו מעין דוגמא שלמעלה,
מעין דוגמא כו' - נשתנו מן התחתונים לתפארת:
וכולן לקו בהן.
שמשון בכחו.
שאול, בצוארו.
אבשלום, בשערו.
צדקיה, בעיניו.
אסא, ברגליו.
שמשון בכחו, דכתיב, (שופטים טז, יט) "ויסר כחו מעליו".
ויסר כחו - לא מייתי ראיה, אלא דכולן לקו:
שאול בצוארו,
שאול בצוארו - ויגבה מכל העם משכמו (שמואל א' י, כג):
דכתיב, (שמואל א', לא, ו) "ויקח שאול את החרב ויפל עליה".
ויפל עליה - מקום שהורגין בחרב והיינו צואר:
אבשלום בשערו, כדבעינן למימר קמן.
צדקיה בעיניו,
צדקיה בעיניו - לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח?
וכן אסא ברגליו?
אלא כן שמע מרבו:
דכתיב, (מלכים ב' כה, ז) "ואת עיני צדקיהו עור".
אסא ברגליו, דכתיב, (מלכים א' טו, כג) "רק לעת זקנתו חלה את רגליו".
ואמר רב יהודה אמר רב, שאחזתו פדגרא.
פודגרא - שם חולי הוא, שאוחז ברגלים וקורא לו "פודגרא":
א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן, היכי דמי פדגרא?
א"ל, כמחט בבשר החי.
מנא ידע?
איכא דאמרי, מיחש הוה חש ביה.
ואיכא דאמרי, מרביה שמע ליה.
ואיכא דאמרי, (תהילים כה, יד) "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
דרש רבא, מפני מה נענש אסא?
נענש אסא - לחלות:
מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים.
אנגריא - עבודת המלך:
שנאמר, (מלכים א' טו, כב) "והמלך אסא השמיע את כליהודה אין נקי".
השמיע את כל יהודה - הזעיקן. "וישאו את אבני הרמה". שהיה מלך ישראל בונה עליה כרך, לבלתי תת יוצא ובא לאסא:
מאי "אין נקי"?
אמר רב יהודה אמר רב, אפילו חתן מחדרו,
חתן - שכתוב בו, "נקי יהיה לביתו וגו'" (דברים כד,ה):
וכלה מחופתה:
כתיב, (שופטים יג, א) "וירד שמשון תמנתה",
וכתיב ,(בראשית לח, יג) "הנה חמיך עולה תמנתה"?
כתיב וירד שמעון תמנתה - אלמא, תמנת בירידה. וכתיב, "עולה תמנתה", אלמא עלייה היא. ושמשון ויהודה, תרוייהו בארץ ישראל הוו:
שנתגנה בה - שנשא מבנות פלשתים האסורות לו:
כתיב ביה, ירידה,
יהודה שנתעלה בה,
יהודה נתעלה - שמשם נולדו פרץ וזרח, שהעמידו מלכים ונביאים בישראל:
כתיב ביה, עליה.
ר' שמואל בר נחמני אמר, שתי תמנאות היו, חדא בירידה, וחדא בעליה.
רב פפא אמר, חדא תמנה הואי.
דאתי מהאי גיסא ירידה,
ודאתי מהאי גיסא עליה.
דאתי מהאי גיסא - שהיתה מיושבת באמצע שיפוע ההר, הבא לה מראש ההר, יורד, הבא לה מרגלי ההר, עולה:
כגון ורדוניא, ובי בארי, ושוקא דנרש[1].
כגון ורדני ובי בארי ונרש - עיירות הן, היושבות בשיפוע ההרים:
(בראשית לח, יד) "ותשב בפתח עינים".
א"ר אלכסנדרי, מלמד, שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו.
מצפות לראותו - שהיו רגילין להתקבל שם, וללון, והיה חביב עליהם:
ר' חנין א"ר, מקום הוא, ששמו עינים.
וכן הוא אומר, (יהושע טו, לד) "תפוח והעינם".
ר' שמואל בר נחמני אמר, שנתנה עינים לדבריה, כשתבעה.
שנתנה עינים לדבריה - דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה, שאין עבירה בדבר:
אמר לה, "שמא נכרית את?"
אמרה ליה, "גיורת אני".
גיורת אני - ואיני עובדת כוכבים, וראויה לך:
"שמא אשת איש את?"
אמרה ליה: "פנויה אני".
פנויה אני - ומותרת לכל אדם:
"שמא קיבל בך אביך קידושין?"
אמרה ליה, "יתומה אני".
יתומה אני - והייתי קטנה, והשיאוני אמי ואחיי. ואין נישואין לער ואונן כלום, לאסור עליו משום כלתו. ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה. אלא האב זוכה בה, כדכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז). ולהך סברא, לאו בתו של שם היתה. שמשנת ששים ליעקב, כלו שנותיו של שם. ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר:
"שמא טמאה את?"
אמרה ליה, "טהורה אני":
טהורה אני - מנדה:
(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע".
אמר ריש לקיש, מלמד, שעשה פרדס, ונטע בו כל מיני מגדים.
ונטע בו - לההנות עוברים ושבים:
רבי יהודה ורבי נחמיה.
חד אמר, פרדס,
וחד אמר, פונדק.
פונדק - ללון שם אורחים. ולשון "אש"ל" נוטריקון הוא, אכילה, שתיה, לויה. שהיה מאכילן ומשקן, ואח"כ מלווה אותן:
בשלמא למ"ד פרדס, היינו דכתיב "ויטע",
אלא למ"ד פונדק, מאי "ויטע"?
כדכתיב (דניאל יא, מה) "ויטע אהלי אפדנו" וגו'.
ויטע אהלי אפדנו - פסוק הוא בדניאל על אחד מהמלכים:
"ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, לג).
אמר ריש לקיש, אל תיקרי "ויקרא",
תוספות
אלא מעתה לא ימחה. תימה לרבי מאי שנא משלום דאמר בפ"ק דשבת (דף י:) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום דשם גופיה איקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום ולא קא חשיב ליה במס' סופרים (פ"ד) בהדי שמות שאין נמחקין ונראה דתנא ושייר ועדיף מחנון ורחום דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף לה.) דנמחק דלא אשכחן שקרא הקב"ה שמו כך חנון והכא פריך אהא דקאמר על שמו של הקב"ה נקרא משמע דשמו נקרא כך והיינו דקא דחי אלא מעין שמו כמו חנון על שם שהוא חונן ומרחם על בריותיו: