דכתיב, (שמואל ב' יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך".
מקים וגו' - הציב אבשלום אותה עצה, וקיימה. מצבת דבריו של הקב"ה. כדכתיב "לעולם ה' דברך נצב" (תהלים קיט, פט). "ויקרא למצבת על שמו", גרם לאותה רעה, שתקרא על שמו. "ויקרא לה יד אבשלום". כך היא נקראת:
כיוצא בדבר אתה אומר, (בראשית לז, יד) "וישלחהו מעמק חברון".
וישלחהו מעמק חברון - ביוסף משתעי קרא, כששלחו יעקב אצל אחיו, והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים:
א"ר חנינא בר פפא, בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון.
של אותו צדיק שקבור בחברון - אברהם:
דכתיב, (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך[1]".
(שמואל ב' יח, יח), "כי אמר אין לי בן".
ולא הוו ליה בני?!
והכתיב, (שמואל ב' יד, כד), "ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת"?
אמר רב יצחק בר אבדימי, שלא היה לו בן הגון למלכות.
רב חסדא אמר, גמירי, כל השורף תבואתו של חבירו, אינו מניח בן ליורשו, ואיהו קלייה לדיואב.
דכתיב, (שמואל ב' יד, ל) "ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי, ולו שם שעורים, לכו והציתוה באש, ויציתו עבדי אבשלום את החלקה באש":
וכן לענין הטובה מרים וכו': מי דמי?
התם חדא שעתא, הכא שבעה יומי?
אמר אביי, אימא, "ולענין הטובה אינו כן".
אינו כן - דיותר ממה שהוא מודד מודדים לו:
א"ל רבא, הא "וכן לענין הטובה" קתני?
אלא אמר רבא, הכי קתני, "וכן לענין הטובה", דבאותה מדה.
דבאותה מדה - דוגמא מעין אותו ענין, ומיהו יותר ממה שעשה משתלם. דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:
ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות.
(שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרחוק".
א"ר יצחק, פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר.
"ותתצב", דכתיב, (שמואל א' ג, י) "ויבא ה' ויתיצב" וגו'.
"אחותו", דכתיב, (משלי ז' ד) "אמור לחכמה אחותי את".
אמור לחכמה - שהיא אצל הקב"ה, ומפיו. שנאמר, "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו):
"מרחוק", דכתיב, (ירמיהו לא, ב) "מרחוק ה' נראה לי".
"לדעת", דכתיב, (שמואל א' ב, ג) "כי אל דעות ה'".
"מה", דכתיב, (דברים י, יב) "מה ה' אלהיך שואל מעמך".
"יעשה", דכתיב, (עמוס ג, ז) "כי לא יעשה [ה'] אלהים דבר".
"לו", דכתי', (שופטים ו, כד) "ויקרא לו ה' שלום":
(שמות א, ח), "ויקם מלך חדש" וגו'.
רב ושמואל.
חד אמר, חדש ממש.
וחד אמר, שנתחדשו גזירותיו.
מאן דאמר חדש ממש, דכתיב "חדש".
ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב, "וימת וימלוך".
דלא כתיב וימת - מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר:
(שמות א, ח), "אשר לא ידע את יוסף".
דהוה דמי, כמאן דלא ידע ליה כלל.
(שמות א, ט), "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל".
תנא, הוא התחיל בעצה תחילה, לפיכך לקה תחילה.
הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב, "ויאמר אל עמו".
לפיכך לקה תחילה[2], כדכתיב, (שמות ז, כט) "ובכה ובעמך ובכל עבדיך.
(שמות א, י), "הבה נתחכמה לו".
"להם" מיבעי ליה?
א"ר חמא ברבי חנינא, באו ונחכם למושיען של ישראל.
ונתחכם למושיען - לבקש לנו חכמה כנגדו:
במה נדונם?
במה נידונם - שלא יוכל לדון אותנו בו. שידענו מדרכיו, שמדד מדה כנגד מדה, לדור המבול ולאנשי סדום:
נדונם באש?
כתיב, (ישעיהו סו, טו) "כי הנה ה' באש יבא".
וכתיב, "כי באש ה' נשפט" וגו'.
כי באש ה' נשפט - וכן ישיב לנו גמול:
בחרב?
כתיב, [(ישעיהו סו, טז) "ובחרבו את כל בשר"].
שכבר נשבע הקב"ה, שאינו מביא מבול לעולם.
שנאמר, (ישעיהו נד, ט) "כי מי נח זאת לי" וגו'.
והן אינן יודעין, שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא[3].
אי נמי, הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו.
וכן הוא אומר, (שמות יד, כז) "ומצרים נסים לקראתו".
והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב, (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו עליהם"?
בקדירה שבישלו, בה נתבשלו[4].
שבשלו - לשון "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה, כט):
מאי משמע דהאי "זדו" לישנא דקדירה הוא?
דכתיב, (בראשית כה, כט) "ויזד יעקב נזיד".
א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה,
באותה עצה - דנתחכמה לו:
בלעם, ואיוב, ויתרו.
בלעם שיעץ, נהרג,
איוב ששתק, נידון ביסורין,
יתרו שברח, זכו מבני בניו, שישבו בלשכת הגזית.
שנאמר, (דברי הימים א' ב, נה) "ומשפחות סופרים, יושבי יעבץ,
יושבי יעבץ - תלמידי יעבץ. אדם גדול בתורה היה. כדכתיב (דה"א ד, י) "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל, אם ברך תברכני בתורה, והרבית את גבולי בתלמידים וגו' ויבא אלהים את אשר שאל". (תמורה טז):
תרעתים,
תרעתים - מפרש בספרי, ששמעו תרועה בהר סיני. ל"א. "תרעתים" על שם שהיו יושבים בשערי ירושלים:
שמעתים,
שמעתים - ששמעו מצות אביהם. דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא. והם היו מבני בניו של יתרו. כדמפרש ואזיל, "המה הקנים":
סוכתים,
סוכתים - על שם שהיו יושבים בסוכות. כדכתיב (ירמיהו לה, י) "ונשב באהלים". קרי להו "משפחת סופרים", דהיינו סנהדרין. וכן "תרעתים", זקני שער:
המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב".
וכתיב, (שופטים א, טז) "ובני קיני חתן משה" וגו':
(שמות א, י), "ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
"ועלינו" מיבעי ליה?
ועלינו מן הארץ מבעי ליה - יגרשונו מן הארץ. מאי, "ועלה", הלואי שיצאו שונאיהם מארצם, הואיל ויראים מפניהם:
א"ר אבא בר כהנא, כאדם שמקלל את עצמו, ותולה קללתו בחבירו[5].
(שמות א, יא), "וישימו עליו שרי מסים".
"עליהם" מיבעי ליה?
תנא דבי ר' אלעזר בר' שמעון, מלמד, שהביאו מלבן
מלבן - כמין דפוס, שבו עושין הלבנים. שממלאין אותו טיט, ומחליקין אותו, והיא הלבנה:
ותלו לו לפרעה בצוארו,
ותלו לו לפרעה - דעליה קאי קרא, ומיניה סליק "ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו וגו' וישימו עליו שרי מסים":
וכל אחד ואחד מישראל, שאמר להם "איסטניס אני",
אסטניס - מפונק, ואינו יכול לעשות מלאכה:
אמרו לו, "כלום איסטניס אתה יותר מפרעה".
"שרי מסים".
דבר שמשים.
שרי מסים - "דבר שמשים", רידוי של שומה. שמרגילין ומשימין לעבודה. אותו מלבן שתלו לו, היה לישראל רידוי של השמה:
"למען ענותו בסבלותם".
["ענותם" מיבעי ליה]?
למען ענותו לפרעה, בסבלותם דישראל.
למען ענותו לפרעה - בשביל סבלותם דישראל, שיטו שכם לסבול:
"ויבן ערי מסכנות לפרעה".
רב ושמואל:
חד אמר, שמסכנות את בעליהן.
שמסכנות את בעליהן - שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה, נסתכנו מצרים ליטבע בים:
וחד אמר, שממסכנות את בעליהן.
שממסכנות - מדלדלות. כדכתיב, "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו), ובשביל עבודה זו אירע להן. ולהאי לישנא לא גרסינן, "דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן". ומאן דגריס לה, מתרגמינן להך דרב ושמואל נמי, אכל בניינים של כל אדם. "מסכנות". פעמים שנופל מהבנין ומת. "ממסכנות", שמביא את האדם לידי עניות. דאמר מר, "כל העוסק בבנין, מתמסכן":
דאמר מר, כל העוסק בבנין מתמסכן.
(שמות א, יא) "את פיתום ואת רעמסס".
רב ושמואל.
חד אמר, "פיתום" שמה, ולמה נקרא שמה "רעמסס"? שראשון ראשון מתרוסס.
ראשון ראשון מתרוסס - כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל, וחוזרין ובונין, והוא נופל:
וחד אמר "רעמסס" שמה, ולמה נקרא שמה "פיתום"?
שראשון ראשון פי תהום בולעו[6].
פי התהום בולעו - נבלע בארץ:
(שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
"כן רבו, וכן פרצו" מיבעי ליה?
אמר ר"ל, רוח הקדש מבשרתן, כן ירבה וכן יפרוץ[7]:
רוח הקדש מבשרתן - לישראל, ואומר למצרים, "אין מועיל לכם, "כן ירבה" תמיד "וכן יפרוץ"":
(שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל".
מלמד, שהיו דומין בעיניהם כקוצים[8].
ויקוצו היה דומה להן - כאילו עיניהם וגופן מלאים קוצים, בראותם את ישראל פרים ורבים:
(שמות א, יג), "ויעבידו מצרים את בני ישראל