שילה נוב וגבעון ובית עולמים.
איסי בן מנחם אומר, אינו צריך,
אינו צריך - לרבות בית העולמים:
ומה בטומאה קלה,
ומה טומאה קלה - ליכנס בטומאת הגוף למקדש, שאינה במיתת ב"ד אלא כרת, לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן. שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים, "כי את מקדש ה' טמא", (במדבר יט, כ) "(כי) את משכן ה' טמא" (במדבר יט, יג):
לא חלק הכתוב.
בטומאת אשת איש חמורה, לא כ"ש!
לא כל שכן - שהושוו מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן:
א"כ מה ת"ל "בקרקע המשכן"?
שלא יביא מתוך קופתו.
א"כ מה ת"ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו - לתוך כלי, ויכניס להיכל. אלא מקרקעיתו יטול. ואם אין שם, יביא ויניח שם, ואח"כ יטלנו. ונתקיים, "אשר יהיה". ונתקיים, "בקרקע", כדדרשינן לעיל. ובספרי לא תני הכי להך ברייתא. ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים:
איבעיא להו, אין שם עפר, מהו שיתן אפר?
אליבא דבית שמאי, לא תיבעי לך ,דאמרי, לא מצינו אפר שקרוי עפר.
פלוגתא דב"ש וב"ה - בשחיטת חולין (דף פח, ) גבי כיסוי הדם. אליבא דב"ה דאמרי אפר קרוי עפר, דכתיב (במדבר יט, יז) "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת". וב"ש אומרים, עפר שריפה נקרא עפר, סתמא לא אקרי:
כי תיבעי לך, אליבא דבית הלל, דאמרי, מצינו אפר שקרוי עפר.
מאי?
אע"ג דאיקרי עפר, הכא "בקרקע המשכן", כתיב.
הכא בקרקע המשכן כתיב - וקרא יתירא הוא. דהא אתרבי מ"אשר יהיה", דאין צריך לחופרו משם. הילכך למעוטי אפר אתא. ולמידרש, דבעינן דומיא דקרקע המשכן:
או דילמא, האי "בקרקע המשכן" לכדאיסי בן יהודה, ולכדאיסי בן מנחם הוא דאתי.
ת"ש, "דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, בשלשה מקומות, הלכה עוקבת מקרא.
עוקבת - מקפחת את עקבו מעמדו. ועוקרת. בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה, ועוקרת את הפסוק:
התורה אמרה, (ויקרא יז, יג) "בעפר".
התורה אמרה בעפר - לענין כסוי הדם, ולא הכשיר דבר אחר:
והלכה, בכל דבר.
והלכה בכל דבר - המגדל צמחים. כגון (הגיר) והזרניך, והסיד, וחרסית, ולבינה שכתשה:
התורה אמרה, (במדבר ו, ה) ב"תער".
התורה אמרה "תער - לא יעבור על ראשו", בנזיר:
והלכה, בכל דבר.
והלכה בכל דבר - דתנן (נזיר דף לט, ) "נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא, חייב". וא"ת אין זו עקירה אלא תוספת? איברא עקירה היא. שמלקין אותו על כך. ואסור להכות את ישראל בחנם. שהרי אמרה תורה (דברים כה, ג) "לא יוסיף פן יוסיף". ואע"ג דבכולהו, קראי דרשינן, בשחיטת חולין (דף פח, ) ובגיטין (דף כא, ) ובנזיר (דף לט, )? לר' ישמעאל לא משמע ליה קראי. ד"וכתב לה" דמרבינן מיניה לרבות כל דבר, דריש ליה, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. כדדרשינן לה התם. וכן כולן. אלא אהלכה למשה מסיני סמכינן. וקראי אסמכתא בעלמא הוא. הלכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה, לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת מקרא, אלא הני תלת. ובמסכת קידושין ירושלמי מצאתי משנה זו דר' ישמעאל, ואין תער מן השלשה, אלא מרצע. והכי תניא התם, התורה אמרה ספר, והלכה בכל דבר התלוש. התורה אמרה עפר, והלכה בכל דבר המגדל צמחים. התורה אמרה מרצע, והלכה אמרה אפי' סול וסירה. והוא נראה בעיני מאד. דהך דתער מוספת הוא:
התורה אמרה, (דברים כד, א) "ספר".
התורה אמרה ספר - לענין גט כריתות:
והלכה בכל דבר.
והלכה בכל דבר - שכתבו עליו, על עלה של זית, על הנייר, ועל הלוח:
ואם איתא, ליחשוב נמי האי?
ואם איתא - דאפר נמי כשר, ליחשב נמי דבהא הלכה עוקבת מקרא. דהתורה אמרה, "עפר" והלכה אמרה אף אפר. וממשמעותיה לא משמע לן. דהא לרבי ישמעאל עפר לאו ממשמעותיה ממש נפקא ליה לענין כיסוי הדם:
תנא, ושייר.
תנא ושייר - לא חשבינהו לכולהו מקומות:
ומאי שייר, דהאי שייר?
שייר מצורע.
שייר מצורע - בתגלחת שניה. שהוא צריך שני תגלחות. דכתיב, "וכבס המטהר את בגדיו וגו' והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו'". בתגלחת ראשונה לא כתב כלל ופרט, אלא "את כל שערו" סתם. דמשמע כל גופו, זרועותיו, ושוקיו, ובית השחי. שיהא כל גופו חלק כדלעת. ובתגלחת שניה, כתוב בכלל ופרט. דמשמע מקום כינוס שיער, שיהא שם קיבוץ שיער הרבה. למעוטי זרועותיו, ושוקיו, שאינו מכונס. ונראה, למעוטי בית השחי:
דתניא, (ויקרא יד, ט) "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו", כלל.
"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו", פרט.
"ואת כל שערו יגלח", חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה פרט מפורש, מקום כינוס שער, ונראה, אף כל מקום, כינוס שער, ונראה.
מה רבי?
רבי שיער הרגלים.
שיער הרגלים - דאותו מקום. ולישנא מעלייתא נקט:
מאי מיעט?
מיעט דבית השחי, ודכוליה גופיה.
והלכתא, מגלח כדלעת.
והלכה מגלח כולו כדלעת - אף בתגלחת שניה קתני, דמגלח כל גופו:
דתנן,
כדתנן - במסכת נגעים (פי"ד מ"ב):
"בא לו להקיף
להקיף - לגלחו כולו. לשון, "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז):
את המצורע,
מעביר תער על כל בשרו.
מעביר תער על כל בשרו - ובתגלחת ראשונה קאי:
וקתני סיפא, "וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה, כתגלחת ראשונה"?
ה"ג וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה - ולא גרסינן, "יגלחנו שתהא תגלחת וכו'". דלאו אקרא קאי, אלא לשון המשנה. "ומגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה" תנן בה. אלמא שניה נמי כדלעת. דהא תנא ליה בתגלחת ראשונה, מעביר תער על כל בשרו:
אמר רב נחמן בר יצחק, כי קא חשיב, הלכה עוקבת מקרא.
אמר רב נחמן בר יצחק - מצורע לא שיורא הוא. דכי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא, כגון, "ספר", "תער", "עפר", דכתיב בהדיא, והלכה עוקבת מוספת על המקרא:
הא עוקבת, מדרבנן היא.
רב פפא אמר, כי קא חשיב הלכה, עוקבת ועוקרת. הא, עוקבת ומוספת היא!
רב אשי אמר, הא מתניתא,
רב אשי אמר הא מתניתא - דקתני מקום כינוס שיער ונראה:
מני רבי ישמעאל היא, דדריש
דדריש - כל התורה כולה בכלל ופרט. כדאמרינן בשבועות בפ"ג (דף כו) "רבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה בכללי ופרטי. ור"ע שימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי". וכבר פירשתי כל משמעות כלל ופרט וריבוי ומיעוט וחילוקן, במס' סוכה בפ' החליל (דף נ):
כללי ופרטי,