הן תהוי ארכא לשלותיך".
הן תהוי ארכא לשלותיך - ואז תהא אורך זמן לשלומך, שלא יבאו עליך הפורענות. וכן עשה נבוכדנצר, היה מקבץ בכל יום עניי ישראל שהביא בגולה, והיו צריכין מזונות, ומפרנסם. ואף דניאל כשהשיאו עצה זו, לכך נתכוין. שראה את ישראל בגולה מחזרין על הפתחים:
וכתיב (דנייאל ד, ה) "כלא מטא על נבוכדנצר מלכא".
וכתיב כולא מטא - כל הפורענות הגיע על נבוכדנצר:
וכתיב (דניאל ד) "לקצת ירחין תרי עשר".
לקצת ירחין תרי עשר - אלמא, תלה לו הזכות י"ב חדש:
לעולם רבי ישמעאל.
לעולם - מתני' דקתני ג' שנים, ר' ישמעאל היא:
ואשכח קרא דאמר ותני.
ואשכח קרא דאמר ותני - שונה בהארכת זמן. כלומר מקרא כתוב שהקב"ה מאריך זמן עד ג' פעמים, הלכך הוו להו ג' שנים:
דכתיב (עמוס א, יא) "כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום".
ומאי "אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר".
דלמא שאני {גוים}, דלא מפקיד דינא עלייהו:
דלא מפקיד דינא עלייהו - אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותם עליהם בעולם הזה. אבל מישראל ממהרין ליפרע בעה"ז, ומדקדקין אחריהם:
ויש זכות תולה ג' שנים כו': זכות דמאי?
אילימא זכות דתורה?
זכות דתורה - שהיתה עוסקת בתורה:
הא אינה מצווה ועושה היא?
הא לא מפקדא - דכתיב, "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט) ולא את בנותיכם. וכיון דאינה מצווה, אין שכרה גדול, כמצווה ועושה:
אלא זכות דמצוה.
זכות דמצוה, מי מגנא כולי האי?
והתניא, "את זו דרש רבי מנחם בר יוסי.
(משלי ו, כג) 'כי נר מצוה ותורה אור'.
תלה הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור.
את המצוה בנר. לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה.
ואת התורה באור. לומר לך, מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם.
ואומר, (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך' וגו'.
'בהתהלכך תנחה אותך', זה העוה"ז.
'בשכבך תשמור עליך', זו מיתה.
'והקיצות היא תשיחך'
היא תשיחך - תליץ בעדך את זכותך:
לעתיד לבא.
משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים, ומן הפחתים,
פחתים - גומות:
ומן הברקנים.
ומחיה רעה, ומן הליסטין.
ואינו יודע באיזה דרך מהלך.
נזדמנה לו אבוקה של אור.
ניצל מן הקוצים, ומן הפחתים, ומן הברקנים.
נזדמנה לו אבוקה של אור - כך, זכה לקיים מצוה, ניצל ממקצת פורעניות:
ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין.
ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין - שדרכן לילך בלילה, פן יפגעו בו. דכתיב, "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער" (תהלים קד):
ואינו יודע באיזה דרך מהלך.
כיון שעלה עמוד השחר
הגיע עמוד השחר - ואף כאן, זכה לתורה, ניצל מן החטא ומן היסורין:
ניצל מחיה רעה ומן הליסטין.
ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך.
ועדיין אינו יודע כו' - שמא יכפנו יצרו ליבטל, וישיב עליו יצה"ר, ופורענות:
הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.
הגיע לפרשת דרכים - ושם הכיר את דרכו. ואף כאן, הגיע ליום המיתה, ולא פירש מן התורה עד יום מותו, ניצל מכולן. והכי מפרש לה לקמיה:
ד"א עבירה מכבה מצוה
עבירה מכבה - שכר מצוה:
ואין עבירה מכבה תורה.
ואין עבירה מכבה - שכר מי שעסק בתורה קודם לכן. אלמא מצוה לא מגנא כולי האי:
שנאמר, (שיר השירים ח) 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'".
א"ר יוסף,
אמר רב יוסף - לעולם מגינה על היסורין הרבה. ומאי "אינה מגינה" דקאמר ת"ק, מן החטא, שלא יתקפנו יצה"ר קאמר:
מצוה בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא.
מצוה בעידנא דעסיק בה - והיינו, "לפי שעה" דאמר, "מגנא" מן היסורין ומצלא מיצה"ר, שלא יכשילנו לחטא:
בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא.
בעידנא דלא עסיק בה - משנגמר המצוה ואינו עסוק בה, אגוני אגנא מן הפורענות, אצולי לא מצלא. ודקתני בברייתא, "עבירה מכבה מצוה" לאו מלהגין מן היסורין קאמר, אלא מליטול שכר לעתיד:
תורה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא.
מתקיף לה רבה, אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה! אמאי לא הגינה עלייהו?
אמאי לא תגין עליהן - מיצר הרע שהחטיאם, ועשאם רשעים גמורים. כלומר, אמאי לא תצילהו מן העבירות:
אלא אמר רבא, תורה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא.
בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא.
מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא.
רבינא אמר, לעולם זכות תורה
לעולם זכות דתורה - ולא שעוסקת בתורה, אלא שטורחת בבנה ובבעלה שיעסקו:
ודקאמרת אינה מצווה ועושה.
נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא, דמקרין ומתניין בנייהו,
דמקריאן ומתניאן - שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה:
ונטרן להו לגברייהו, עד דאתו מבי מדרשא,
ונטרן לגברייהו - וממתינות לבעליהן שיוצאין לעיר אחרת ללמוד תורה:
מי לא פלגאן בהדייהו!?
מאי פרשת דרכים?
מאי פרשת דרכים - מהו מדמה להגיע לפרשת דרכים? דהא, "אבוקה", היינו מצוה. "עמוד השחר", היינו תורה. אלא "פרשת דרכים" מאי היא?:
א"ר חסדא זה ת"ח, ויום מיתה.
ויום המיתה - והוא תלמיד חכם ביום מותו, וידע שלא פירש לפרוק מעליו עול תורה:
רב נחמן בר יצחק אמר זה ת"ח ויראת חטא.
ויראת חטא - זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה, ניצל מכולן. שהתורה מלמדתו דברי מצוה ודברי איסור, וממה שהוא צריך לפרוש. ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו:
מר זוטרא אמר זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.
דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא - וה"ק, "עלה עמוד השחר ניצול מן החיה" כו', זכה לתורה, ניצול מיצה"ר ומן החטא, ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך, אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חביריו להורות כהלכה וכמשפט. "הגיע לפרשת דרכים", כלומר זכה לכך, "ניצול מכולם":
"ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה".
א"ר יוסף, דרשיה רבי מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני.
ואילמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי, לא רדפו בתר דוד.
דכתיב, (תהילים עא) "לאמר אלהים עזבו" וגו'.
לאמר אלהים עזבו - כך היו אומרים עליו, "אלהים עזבו", שבא על אשת איש, ואין אנו נענשין עליו. "רדפו ותפסוהו כי אין מציל", אין לו זכות שיצילנו, שהעבירה כבתה זכיותיו:
מאי דרוש?
(דברים כג, טו) "ולא יראה בך ערות דבר" וגו'.
לא יראה בך - עבירה, ואם יראה, "ושב מאחריך":
והן אינן יודעין, שעבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה.
מאי (שיר השירים ח, ז) "בוז יבוזו לו"?
אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה
שמעון אחי עזריה - תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על ידי אחיו, שהיה עוסק בפרקמטיא, כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון, לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו. וכן ר' יוחנן למד ע"י הנשיא שהי' מפרנסו:
ולא כר' יוחנן דבי נשיאה.
אלא כהלל ושבנא.
הלל עסק בתורה - מתוך עוני רב, כדמפרש במס' יומא (דף לה):
דכי אתא רב דימי אמר, הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא.
לסוף א"ל, תא נערוב וליפלוג.
יצתה בת קול ואמרה, (שיר השירים ח) "אם יתן איש את כל הון ביתו" וגו':