ועד כמה?
ועד כמה - הוי ראוי להוראה:
עד ארבעין שנין.
איני?
והא רבה אורי?
והא רבה אורי - וכל שנותיו אינן אלא מ'? כדאמרי' בר"ה (דף יח) "רבה ואביי מדבית עלי קאתו" כו':
בשוין:
בשוין - אם שוה לגדול העיר בחכמה, מותר להורות. או שאין זקן ממנו בעיר:
ומכות פרושין וכו': ת"ר, "שבעה פרושין הן:
פרוש שיכמי
פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא - כולהו מפרש להו:
פרוש נקפי
פרוש קיזאי
פרוש מדוכיא
פרוש מה חובתי ואעשנה
פרוש מאהבה
פרוש מיראה".
"פרוש שיכמי", זה העושה מעשה שכם.
מעשה שכם - שמלו שלא לשם שמים, אף זה מעשיו להנאתו, שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים:
"פרוש נקפי", זה המנקיף את רגליו.
המנקיף רגליו - מהלך בשפלות, עקב בצד גודל, ואינו מרים רגליו מן הארץ, ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים:
"פרוש קיזאי", א"ר נחמן בר יצחק זה המקיז דם לכתלים.
מקיז דם לכתלים - עושה עצמו כעוצם עיניו, שלא יסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל, והדם יוצא:
"פרוש מדוכיא", אמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא.
דמשפע - הולך כפוף:
כי מדוכיא - בוכנא, עשוי כמקבת, וראשו כפוף:
"פרוש מה חובתי ואעשנה".
פרוש מה חובתי ואעשנה - למדוני מה עלי לעשות ואעשה:
הא, מעליותא היא?!
הא מעליותא היא - אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות, ובא ללמוד:
אלא דאמר, מה חובתי תו, ואעשנה.
מה חובתי תו ואעשנה - מה לעשות עוד ולא עשיתי, ומראה עצמו כאילו קיים את הכל:
"פרוש מאהבה".
פרוש מאהבה - מאהבת שכר המצות, ולא לאהבת מצות הבורא:
"פרוש מיראה".
מיראה - של עונשין.
[עיין רש"י לקמן כא ע"א ד"ה לאלפים]
אלא מה על האדם לעשות? מאהבת הש"י, "כאשר צוונו ה' אלהינו". וסוף השכר לבא:
אמרו ליה אביי ורבא לתנא, לא תיתני, "פרוש מאהבה פרוש מיראה".
דאמר רב יהודה אמר רב, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
אמר רב נחמן בר יצחק, דמטמרא, מטמרא, ודמגליא, מגליא.
בי דינא רבה, ליתפרע מהני, דחפו גונדי.
דמטמרא מטמרא כו' - הנסתרות, נסתרות מבני אדם. והגלויות, גלויות. ומ"מ, לב"ד הגדול כולם גלויות. והוא יפרע מן המתכסים בטליתות, ומראין עצמן כפרושין, ואינן פרושין:
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה, אל תתיראי מן הפרושין,
אל תתיראי מן הפרושין - שהפרושין היו שונאין אותו, לפי שהרג מן החכמים הרבה, ונהפך להיות צדוקי. כדאמר בקידושין, (דף סו). וכשמת, היתה אשתו יראה מהן, שלא יעבירו המלוכה מבניה. והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה. ואמר לה, אל תתיראי מן הפרושין, שצדיקים הן, ולא יגמלוך רעה, ולא לבניך, שלא חטאו להם:
ולא ממי שאינן פרושין
ולא ממי שאינן פרושין - שהם אוהביי:
אלא מן הצבועין
אלא מן הצבועים - כלומר שאין מראיתם כתולדותם, אלא צבועין מבחוץ, ואין תוכן כברם:
שדומין לפרושין.
שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס:
שמעשיהם כמעשה זמרי - שהן רשעים, ומבקשים שכר כפנחס. אומרים לבריות לכבדן כפנחס. ואיכא דמפרש לה לענין צניעותא:
משנה ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים.
ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררין, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות,
ומוציא אתה שם רע, על הטהורות ששתו.
שאומרים טמאות הן, אלא שתלתה להן זכות.
רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים, ואינה יולדת ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת.
לסוף היא מתה באותה מיתה.
נטמאת מנחתה.
עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות, ותפדה.
ותפדה - ותצא לחולין, ומהמעות יקנה אחרת:
ואם משקדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות, ותשרף.
ותשרף - שקדשה קדושת הגוף, ואינה יוצאה עוד לחולין:
ואלו, שמנחותיהן נשרפות,