ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יאשיה, מדאיצטריך קרא לרבוייה, מכלל דלאו אשתו היא כלל.
ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבי יאשיה - דאמר שותה. דמדאצטריך לרבויי לשתיה - ש"מ לאו אשתו היא, ליורשה וליטמא לה ולהאכילה תרומה. וכ"ש לרבי יונתן דאמר אינה שותה, משום דלאו אשתו היא. והא דאיצטריך למעוטי? - אסמכתא בעלמא היא. ולאו דקרא להכי אתא, אלא להקיש אשה לאיש, כדשני לעיל:
איבעיא להו, עוברת על דת,
עוברת על דת - יהודית שאינה צנועה: יוצאה וראשה פרועה, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם, דאמר בכתובות בפרק המדיר (דף עב) דיוצאה שלא בכתובה:
צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה?
צריכה התראה - שמא תחזור, ואם תחזור - לא תפסיד כתובתה, או אינה צריכה התראה - דבלאו התראה מפסדא:
מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא, לא בעיא התראה.
או דלמא, תיבעי התראה, דאי הדרה בה תיהדר בה.
ת"ש: "ארוסה, ושומרת יבם - לא שותות ולא נוטלות כתובה".
מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי מקני לה.
למאי?
למאי - כיון דלא שתיא קינוי למאי אהני:
לאו, להפסידה כתובתה.
לאפסודי כתובתה - ואי לאו דקני - לא מפסדא. אלמא צריכה התראה. וזו עוברת על דת היא, שנסתרה עם אנשים:
אמר אביי, לא, לאוסרה עליו.
רב פפא אמר: להשקותה כשהיא נשואה.
להשקותה כשהיא נשואה - ואם תסתר לאחר נישואין שותה על ידי קינוי של אירוסין. שאינו יכול להשקותה כשהיא ארוסה, דבעינן: "תחת אישה":
כדתניא, "אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה."
אמר רבא: ת"ש "אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, לא שותות ולא נוטלות כתובה".
מישתא הוא דלא שתיא - הא קנויי מקני להו.
ולמאי?
אי לאוסרן עליו - הא אסירן וקיימן?
אלא לאו להפסידן כתובתן.
אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא, לאוסרה לבועל כבעל.
לאוסרה אבועל - קינוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת:
דתנן:
דתנן - לקמן בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז):
"כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל".
א"ר חנינא מסורא: ת"ש. "ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין.
ולא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה".
אלא לפוסלה מכתובתה - מכלל דאי לא אתרו בה לא מפסדא:
ש"מ, בעי התראה.
ש"מ.
וכולהו, מאי טעמא לא אמרי מהא?
דלמא שאני התם
שאני התם - הא דבעי התראה:
דלית לה אימתא דבעל כלל.
דלית לה אימתא דבעל - ואי לאו דאתרו בה בי דינא - לא הוה לן למקנסה. דכיון דלית לה אימתא, אין תימה בדבר אם עוברת על דת, ואין זה פריצותא יתירתא. אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת - פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה:
איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה - מקיימה או אינו מקיימה?
מי אמרינן, בקפידא דבעל תלא רחמנא והא לא קפיד.
תלא רחמנא - דכתיב, "וקנא את אשתו":
או דלמא, כיון דקפיד קפיד.
או דלמא כיון דקפיד קפיד - כלומר כיון דאורחיה דבעל למיקפד בהכי, על כרחיה דהאי נמי הויא קפידא לגביה:
ת"ש: "ואלו שבית דין מקנין להן:
מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין".
ואי אמרת: רצה בעל לקיימה, מקיימה - עבדי ב"ד מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל?
עבדינן מילתא דדלמא לא ניחא ליה - והיאך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו שאינו חפץ בו. וקיימא לן: (כתובות דף יא) ד"אין חבין לאדם שלא בפניו":
סתמא דמילתא, כיון דעוברת על דת היא - מינח ניחא ליה.
איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול או אינו מחול?
שמחל על קנויו - והשתא ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאחר הסתירה. ואם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה או לאו:
מי אמרינן בקינוי דבעל תלא רחמנא ובעל הא מחיל ליה לקינויו.
או דלמא, כיון דקני ליה מעיקרא - לא מצי מחיל ליה?
ת"ש: "ואלו שב"ד מקנין להן: מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין".
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול - עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה?
עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל - ואיכא זילותא דבי דינא:
סתמא דמלתא, אדם מסכים על דעת ב"ד.
סתמא דמילתא אדם מסכים כו' - וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחיל:
ת"ש: "ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך".
ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול - לחליה לקינויה ולבעול?
מ"ש תלמידי חכמים?
מאי שנא תלמידי חכמים - תירוצא הוא, והכי קאמר: לעולם מחיל. ודיקא ליה ממתני': מאי שנא דבעינן "תלמידי חכמים" משום דגמירי דאסורה ליה בדלא מחיל קינוי, ואי אתי למיבעל, אמרין ליה אחלי לקינויך:
דגמירי, דאי בעי למיבעל, אמרי ליה: אחליה לקינוייך ובעלה.
ת"ש. דאמר ר' יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים:
סח לי זעירא - שהיה מאנשי ירושלים:
בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול.
וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלין לו.
זקן ממרא - שהמרה על ב"ד של לשכת הגזית ומיתתו בחנק:
ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - מוחלין לו.
וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי - שלא ירבו מחלוקת בישראל".
ש"מ - בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול.
ש"מ.
פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: קודם סתירה מחול, לאחר סתירה אינו מחול.
וחד אמר: לאחר סתירה נמי מחול.
ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול.
ממאי?
מדקא מהדרי רבנן לרבי יוסי.
דתניא. "רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר. ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו, לא כל שכן!
שהיא בלאו - "אחרי אשר הוטמאה" לרבות סוטה שנסתרה בפ"ק דיבמות (דף יא):
אמרו לו: לא. אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר?"
ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה, משכחת לה דיש לה היתר, דאי בעי מחיל ליה לקינויה ובעיל?
אלא ש"מ לאחר סתירה אינו מחול.
שמע מינה:
מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש כו': במאי קמיפלגי?
במאי קמיפלגי - איזה טעם נותנין לדבריהם:
בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות - כגבוי דמי.
ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי - מי שיש לו שטר חוב על חבירו ושיעבד לו בו נכסיו מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מן הלוה, והלכך כיון דנכסי ברשותיה קיימי הוו להו יורשי הבעל תובעין, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ועליהן להביא ראיה שזינתה בסתירה זו ואבדה כתובתה: