שהרי עשה בה ספק זונה כזונה.
תרומה נמי לא תיבעי קרא, שהרי עשה בה ספק זונה כזונה?
אי הכי לתרומה נמי לא תיבעי קרא - ונילף מההוא טעמא גופיה. שהרי עשה הכתוב בסוטה ספק זונה כודאי זונה. ובתרומה הא ידעינן דזונה אסורה. דכתיב, (ויקרא כב) "כי תהיה לאיש זר", כי תבעל לזר אצלה, "היא בתרומת הקדשים לא תאכל". ואין לך פסול גדול מזה, כשהיא אשת איש ונבעלה לאחר. ולר' עקיבא מהאי קרא נפקא לן ביבמות (ד' סח) כל הפסולים דפסלי, והנך נמי דלא תפסי בהו קידושין. דכיון דלר' עקיבא אין קידושין תופסין בשום פסול, לא משמע ליה "כי תהיה" לשון הויה, אלא כי תבעל:
אלא לר' עקיבא, ארבעה קראי כתיבי.
אלא לרבי עקיבא ארבעה קראי כתיבי - יתירי ב' "נטמאה", וחד "ונטמאה", ורבי עקיבא דריש וו"י, הרי ארבעה:
חד, לבעל, וחד לבועל, וחד לכהונה, וחד לתרומה.
ורבי ישמעאל, תלתא קראי כתיבי. חד לבעל, וחד לבועל, וחד לתרומה.
וכהונה, אתיא בקל וחומר.
וכהונה אתיא מקל וחומר - ולא דריש וו"י. ופרכינן לר' ישמעאל, כיון דלא דריש וו"י, ממאי דקרא לתרומה מדריש, וכהונה אתיא בקל וחומר ואתו כולהו, דילמא קרא לכהונה אתא? דכיון דלא כתיב תרומה בהדיא, אנא אמינא תרומה לא אתרבאי לאיסורא אלא כהונה הוא דאתרבאי, דחמירא מיניה, ותרומה שריא:
ורבי ישמעאל, ממאי דאיצטריך קרא לתרומה, וכהונה אתיא בקל וחומר.
דילמא, כי אצטריך לכהונה, ותרומה שריא?
אמר לך, מסתברא דומיא דבעל ובועל.
אמר לך מסתברא - דקרא תרומה רבי, דומיא דתרין נטמאה דרבי בהן בעל ובועל, דמחיים דבעל קמיתסרא להו, כגון אם יגרשנה אסורה לבועל. הילכך מקרא שלישי נמי למידי דמיתסר ביה מחיים לבעל אתי, והיינו תרומה. ולמעוטי כהונה. שאין פסוק זה בא לאוסרה, אלא לאחר מיתה. דמחיים הא אסירא וקיימא. דהא מגרש לה. והויא לה גרושה, ואסורה לכהונה:
מה בעל ובועל מחיים,
אף תרומה נמי מחיים.
לאפוקי כהונה, דלאחר מיתה.
ור"ע?
ורבי עקיבא - דמצריך קרא לכהונה, "דומיא דבעל ובועל" לית ליה. ואי לא כתיב קרא יתירא, לא הוה מרבינן אלא כהונה דחמירא, דכל חד וחד קרא באנפי נפשיה הוא. ולא אמרינן הא לא מרבי אלא דומיא דהנך:
דומיא דבעל ובועל לית ליה.
ואי נמי, אית ליה,
ואי נמי אית ליה - ומיתוקם קרא לתרומה. אפילו הכי, אתא וי"ו יתירא לכהונה. ואע"ג דאיכא למילפה בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא:
מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא.
אמר רב גידל אמר רב, דבר שיש בו דעת לישאל, ואין בו דעת לישאל, מהאי קרא נפקא.
(ויקרא ז) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל".
ודאי טמא הוא דלא יאכל, הא ספק טמא וספק טהור יאכל.
אימא סיפא, (ויקרא ז) "והבשר כל טהור יאכל בשר".
ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור, לא יאכל?
אלא לאו שמע מינה, כאן, שיש בו דעת לישאל.
כאן, שאין בו דעת לישאל.
אלא לאו שמע מינה - "הבשר אשר יגע", דדבר שאין בו דעת לישאל הוא, דבשר הוי נוגע, הילכך ספקו טהור. "וכל טהור יאכל בשר" דאיירי בטומאת הגוף דיש בו דעת לישאל בההוא, וקאמר לך ספיקו טמא:
ואיצטריך דרב גידל אמר רב, ואיצטריך למיגמר מסוטה.
דאי מדרב, הוה אמינא, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים.
איצטריך למיגמר מסוטה.
ואי מסוטה, הוה אמינא, עד דאיכא דעת נוגע, ומגיע,
דעת נוגע ומגיע - במטמא ונטמא, כי סוטה, דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה. קמשמע לן דרב גידל, דנפקא מ"כל טהור", הא ספק לא יאכל, כיון דיש בו דעת בזה שנטמא. אבל במטמא לא בעינן דעת:
צריכא:
בו ביום דרש רבי עקיבא וכל כלי חרש כו': ומאחר דאין לו,
ומאחר דאין לו - מקרא מן התורה, למה הוא טמא בתרומה? לרבי יוחנן דקאמר, "עתיד דור אחר לטהרו", אבל הוא היה מטמאו:
למה טמא?
אמר רב יהודה אמר רב, מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו.
ומה טבול יום,
ומה טבול יום - שלא העריב שמשו:
שמותר בחולין,
שמותר בחולין - כדאמרינן ביבמות בהערל (דף עד) "תלתא קראי כתיבי, טבל ועלה, מותר לחולין ולמעשר. העריב שמשו, אוכל בתרומה. הביא כפרתו, בטומאה שהיא בת קרבן, מותר בקדשים":
פוסל בתרומה,
ככר שני שפסול בחולין,
ככר שני שפסול בחולין - דכתיב (ויקרא יא) "כל אשר בתוכו, יטמא", חולין ותרומה וקדשים במשמע. דין הוא שיעשה שלישי בתרומה.
ו"דיו" ליכא למימר? דאם כן בטל ליה קל וחומר. דהא שני בתרומה מקרא משתמע, כי חולין. וקיימא לן (בב"ק דף כה) "דהיכא דמיפרך קל וחומר, לא אמרינן דיו":
אינו דין שיעשה שלישי בתרומה!
איכא למיפרך, מה לטבול יום שכן אב הטומאה?
שכן אב הטומאה - כגון טמא מת או זב או מצורע, שהן בטומאתן אבות:
תיתי