וחכמים אוסרין".
וחכמים אוסרין - כדבעינן לפרושי טעמא:
ותניא, כביצה.
ותניא כביצה - ותניא בברייתא, דאליבא דר' אליעזר, ונותנת אף כביצה באמצע, ואפ"ה לא מטמא לה לחלה, עד שלא נקרא עליה שם:
סברוה,
אידי ואידיבעיסה ראשונה.
וחולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו.
סברוה רבנן - הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר' אליעזר אין שני עושה שלישי בחולין ס"ל,
אידי ואידי, הך ברייתא, נמי אליבא דרבי אליעזר דשרי כביצה. ומתני' דאמר פחות.
תרווייהו בעיסה ראשונה, העיסה הטמאה, ראשונה לטומאה היא.
ואפ"ה קאמר ר' אליעזר בברייתא כביצה. ואע"ג דמיטמאה אמצעית מחמת ראשונה והויא לה שניה, לא הדרא ועבדא לה לחלה, עד שלא קרא עליה שם, שלישי,
ואע"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה הוא?
דכ"ע בין לר' אליעזר בין לרבנן לאו כחלה דמיא, למיהוי עלה תורת תרומה:
מאי לאו בהאקמיפלגי.
דמר סבר, אין שניעושה שלישי בחולין.
ומר סבר שני עושה שלישי בחולין.
מאי לאו בהא קמיפלגי - רבי אליעזר ורבנן.
דר' אליעזר דשרי, סבר אין שני עושה שלישי בחולין.
ורבנן דאסרי, סברי, שני עושה שלישי בחולין, ואיטמא לה חלה לפני קריאת השם, ואע"ג דחולין הוא.
ואשתכח, דספינן לכהן חלה טמאה בחזקת שהיא טהורה.
ותנא דמתני' דאמר לר' אליעזר פחות מכביצה?
לאו משום דאית ליה שני עושה שלישי, אלא משום דכמה דאפשר למעוטי טומאה דאמצעית ממעטינן.
דאסור לגרום טומאה לחולין.
אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי, והא אפשר בהכי.
אי נמי משום דילמא לא מיזדהר בה, שלא תגע חלה באמצעית זו אחר קריאת השם.
וחכמים אוסרין דילמא אתי למיעבד כביצה, ומטמא אמצעית, והדרא ומטמיא לחלה:
אמר רב מרי בריהדרב כהנא, דכולי עלמא אין שני עושה שלישי בחולין.
והכא בחולין הטבולין לחלה קמיפלגי.
מר סבר כחלה דמו.ומר סבר לא כחלה דמו.
לא דכ"ע - ואפילו לרבנן אין שני עושה שלישי בחולין.
והאי דקאסרי רבנן, משום דקסברי, חולין הטבולין לחלה כחלה דמו, ומיפסלי משום שם שלישי:
ואיבעית אימא,דכולי עלמא חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו. ואין שני עושה שלישי בחולין.
והכא, במותר לגרוםטומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי.
מ"ס מותרלגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ומר סבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:
ואיבעית אימא דכ"ע לאו כחלה דמי ודכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום טומאה לחולין כו' - טעמא דרבנן דאסרי, משום אמצעית הוא. דמיטמא מחמת העיסה שהיא ראשונה.
וקסברי, אסור לגרום טומאה לחולין, משום תקנת תרומה.
ור' אליעזר סבר, מותר לגרום טומאה לאמצעית, כדי לתקן חלה בטהרה.
ותנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר' אליעזר, נמי בהא פליגי.
דתנא דמתניתין סבר, אע"ג דמותר לגרום לה טומאה, מיהו כל כמה דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם. והא אפשר בהכי. הלכך כביצה לא, דחשיב.
ותנא דברייתא סבר, כיון דמותר לגרום, לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא, דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום.
אי נמי תנא דמתני' סבר, דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם, ותנא ברא לא חייש:
בו ביום דרש רביעקיבא וכו': במאי קאמיפלגי?
במאי קמיפלגי - ר"ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:
ומר סבר דרבנן[1]:
ת"ר, בו ביוםדרש רבי עקיבא, בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה.
וכיצד אמרו שירה?
כגדול המקרא אתהלל
כגדול המקרא את ההלל - מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן:
והן עונין אחריו ראשי פרקים.
והן עונין אחריו ראשי פרקים הללויה - שהוא ראש הפרשה.
על כל דבר שהוא אומר, עונין אחריו, "הללויה".
דתנן במסכת סוכה, (דף לח) "מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים. ואם היה גדול מקרא, אותו עונה אחריו הללויה":
משה אמר, (שמות טו) "אשירה לה'", והן אומרים, "אשירה לה'".
משה אמר, "כי גאה גאה" והן אומרים,"אשירה לה'".
רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אומר, כקטן המקרא את הלל, והן עונין אחריו, כל מה שהוא אומר.
משהאמר, "אשירה לה'", והן אומרים "אשירה לה'".
משה אמר, "כי גאה גאה", והן אומרים "כי גאה גאה"[2].
רבי נחמיה אומר, כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת. שהוא פותח תחילה, והן עונין אחריו.
כסופר - מלמד תינוקות, והוא תדיר בבית הכנסת, ופורס על שמע לעשרה הנועדים,
"פורס", לשון פרוס החג, לפני החג. (שקלים דף ה).
מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע, והן עונין אחריו. וקורין כולן יחד.
וכך, שרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה:
במאי קמיפלגי?
רבי עקיבא סבר,"לאמר", אמילתא קמייתא.
לאמר אמילתא קמייתא קאי - שעונין תמיד "אשירה לה":
ורבי אליעזר בנושל ר"י הגלילי סבר, "לאמר", אכל מילתא ומילתא.
ור' נחמיה סבר,"ויאמרו", דאמור כולהו בהדי הדדי.
ורבי נחמיה סבר ויאמרו - אמשה ובני ישראל קאי. ומשמע דאמור כולהו בהדי הדדי:
"לאמר", דפתח משה ברישא.
לאמר דפתח משה ברישא - הכי קאמר, "ויאמרו" כולם, אחר שנרשו "לאמר", דהיינו אחר שפתח חכם:
תנו רבנן, "דרש רבייוסי הגלילי, בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה.
וכיצד אמרו שירה?
עולל מוטל על ברכיאמו, ותינוק יונק משדי אמו,
עולל - גדול מיונק. כדכתיב (שמואל א טו) "מעולל ועד יונק".
ודרך המקרא לומר כן. כלומר, כלה. הכל, מן החשוב עד הגרוע. כמו "משור ועד שה" (שם):
כיון שראו את השכינה[3],
עולל הגביה צוארו,
ותינוק שמט דדמפיו,
ואמרו, "זה אלי ואנוהו".
שנאמר, (תהילים ח) "מפי עולליםויונקים יסדת עוז".
היה רבי מאיראומר, מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה?
שנאמר,