(תהילים סח) "במקהלות ברכו אלהים,
במקהלות - כשנקהלו על הים:
ה' ממקור ישראל":
ממקור - אף אותם שבמקור:
(והא לא חזו?
אמר רבי תנחום, כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה, וראו [כל זה ליתא בילקוט ורש"י])
בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב כו': וליחזי האי "לא".
אי בלמ"ד אל"ף כתיב, לא הוא.
אי בלמ"ד וי"ו כתיב, לו הוא?
וליחזי האי לא כו' - ואמאי אמר הדבר עדיין שקול:
וכל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף לא הוא?!
אלא מעתה, (ישעיהו סג) "בכל צרתם לא צר", דכתיב בלמ"ד אל"ף הכי נמי דלא הוא?!
ה"נ דלא הוא - וה"ק קרא, אינו חושש לצרתם ולא צר בה:
וכ"ת ה"נ?
והכתיב "ומלאך פניו הושיעם"?
אלא משמע הכי ומשמע הכי.
תניא, רבי מאיר אומר, נאמר "ירא אלהים" באיוב,
ונאמר, "ירא אלהים" באברהם.
באברהם - "כי ירא אלהים אתה" (בראשית כב):
מה ירא אלהים האמור באברהם, מאהבה.
אף ירא אלהים האמור באיוב, מאהבה.
ואברהם גופיה מנלן?
דכתיב, (ישעיהו מא) "זרע אברהם אוהבי".
מאי איכא, בין עושה מאהבה לעושה מיראה?
איכא הא דתניא, "רבי שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה.
שזה תלוי לאלף דור,
וזה תלוי לאלפים דור.
תלוי - זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור:
הכא כתיב, (שמות כ) "לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי",
והתם כתיב, (דברים ז) "ולשומרי מצותיו, לאלף דור"".
לאלפים לאוהבי - סמך אוהביו לאלפים. ואידך קרא, סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו, דהיינו מיראה. ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל דף כב ע"ב)? דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות, הקללות והעונשין. והכא מאהבת המקום ומיראתו, שמוראו גדול, ומוטל על הבריות:
התם נמי כתיב, "לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור"?
האי לדסמיך ליה, והאי לדסמיך ליה.
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא.
חד אמר ליה, אקריון בחלמאי (תהילים לא) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
וחד אמר ליה, אקריון בחלמאי, (תהילים ה) "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך".
וישמחו כל חוסי בך וגו' - סיפיה דקרא, "ויעלצו בך אוהבי שמך":
אמר להו, תרוייכו רבנן צדיקי גמורי אתון.
מר מאהבה ומר מיראה:
הדרן עלך כשם שהמים
מי שקנא פרק ששי
משנה מי שקינא לאשתו, ונסתרה.
מי שקינא לה ונסתרה - אם לאחר שקינא לה נסתרה:
אפילו שמע מעוף הפורח, יוציא ויתן כתובה.
דברי רבי אליעזר.
אפי' שמע מעוף הפורח - שנסתרה, יוציא ויתן כתובה. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר בפ"ק (לעיל דף ב) סתירה לא בעיא עדות. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין, דהיינו נמי כעוף הפורח. דאיתקש לטומאה, דכולהו מהימני בה. הילכך נאסרה עליו. ואם אינו רוצה להשקותה, יוציא ויתן כתובה:
רבי יהושע אומר, עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה.
רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה - כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו. ור' יהושע לטעמיה, דאמר, משקה על פי שנים. מיהו כשישאו ויתנו מוזרות בלבנה בפריצותה, מכוער הדבר, ותצא. דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה. כדתניא בפ"ק (לעיל דף ו) "'וטהורה היא', ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה":
אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת,
אני ראיתיה שנטמאת - באותה סתירה שהיא על פי שנים עדים לרבי יהושע, ולרבי אליעזר ע"פ עוף הפורח:
לא היתה שותה.
לא היתה שותה - דעד אחד נאמן בה, אף להפסידה כתובתה. שרגלים לדבר. ומקראי ילפינן לה לקמן במתני':
ולא עוד, אלא אפילו עבד, אפילו שפחה, הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה.
הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה - שלא תשתה ולא תטול כתובתה:
חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה,
חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה - אשת אחי בעלה. אף היא כצרתה, ושונאתה. שדואגת הימנה, שסופה להיות צרתה, אם ימות בעלה בלא בנים, תתייבם לבעלי. "ובת בעלה", מאשה אחרת. אלו חמש נשים, שונאות אותה. וביבמות (דף קיז) מפרש טעמא אמאי סנו לה. ואינן נאמנות לה לשום עדות שהיא לרעתה:
הרי אלו נאמנות.
ולא לפוסלה מכתובתה, אלא שלא תשתה.
הרי אלו נאמנות - לה לעדות זו. שהתורה האמינה כל עדות שיש בה. ומיהו לא לפוסלה מכתובתה, הואיל ושונאות אותה, אלא שלא תשתה:
שהיה בדין,
שהיה בדין - שלא יהא נאמן בה עד אחד, אם לא מגזירת הכתוב:
ומה אם עדות ראשונה, שאין אוסרתה איסור עולם,
הראשונה - סתירה, שאין אוסרתה איסור עולם אלא עד שתשתה:
אינה מתקיימת בפחות משנים.
אינה מתקיימת בפחות משנים - כדבעינן למימר מגזרה שוה. ורבי יהושע היא:
עדות אחרונה,
עדות האחרונה - טומאה:
שאוסרתה איסור עולם,
אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים!
תלמוד לומר, (במדבר ה) "ועד אין בה", כל עדות שיש בה.
כל עדות שיש בה - נאמן בה. ובגמרא ילפינן לה דהכי קאמר, תרי לית בה אלא אחד, וקאמר "והיא לא נתפשה" למיסרה. אלמא מהימן:
קל וחומר לעדות הראשונה מעתה?
ומה אם