(נחמיה ח, ג), "ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים".
יקרא כו' - בספר עזרא כתיב. קתני מיהא לרבנן, בעזרה היו קוראים:
אמר רב חסדא, בעזרת נשים:
וקורא אחרי מות ואך בעשור: ורמינהי, "מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה"?
אמר אביי, לא קשיא.
כאן, בכדי שיפסוק התורגמן. כאן, בכדי שלא יפסוק התורגמן.
מתני' בכדי שלא יפסוק התורגמן הוא - שפרשת "שור או כשב" קרובה לפרשת "אחרי מות", ולא גמר התורגמן לתרגם עד שזה רואה אך בעשור, ומתחיל כשמפסיק זה:
והא עלה קתני, "מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.
ועד כמה מדלגין?
ועד כמה מדלגין - בנביא:
עד כדי שלא יפסוק התורגמן".
מכלל, דבתורה, כלל כלל לא?
אלא אמר אביי, לא קשיא.
כאן בענין אחד, כאן בשני עניינין.
כאן בענין אחד - מדלגין בתורה. כגון מתני', דתרוייהו בעניינא דיה"כ נינהו, הילכך מדלגין בכדי שלא יפסוק. וברייתא דקתני דאפי' בכדי שלא יפסוק תורגמן אין מדלגין, בשני ענינין. שזה בענין יום הכפורים, וזה בצו את אהרן, או בפרשה אחרת. שאין הלב שהוא נמשך אחר ענין אחד ממהר לצאת ממנו לשמוע ולהבין דברי ענין אחר. הלכך תורה שהמצות תלויות בה, ומשמיעין אותה לצבור, ופסוק אחד שלא יבין בו הוא שוכחו, ועובר עליו ואינו מקיימו, ובאה חורבה על כך, לכן אין מדלגין מענין לענין, ואפילו אין התורגמן מפסיק. אבל בנביא שפיר דמי:
והתניא,
והתניא - בניחותא:
"מדלגין בתורה בענין אחד.
ובנביא בשני עניינין.
ובנביא בשני ענינין - וכל שכן בענין אחד:
וכאן וכאן, בכדי שלא יפסוק התורגמן.
ואין מדלגין מנביא לנביא.
ובנביא של שנים עשר מדלגין.
ובנביא של שנים עשר מדלגין - מנבואה לחברתה, דכוליה חד ספרא הוא:
ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו":
מסוף הספר לתחלתו - למפרע:
וגולל את התורה ומניחה בחיקו כו': וכל כך למה?
וכל כך למה - לו לומר להם:
שלא להוציא לעז על ס"ת:
שלא להוציא לעז - שלא יאמרו: "פרשה שהוא קורא על פה אינה כתובה בו, וספר משובש הוא":
ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה: וליכרכיה לספר וליקרי?
א"ר הונא בר יהודה א"ר ששת, לפי שאין גוללין ס"ת בצבור.
וליתי ס"ת אחרינא וליקרי?
רב הונא בר יהודה אמר, משום פגמו של ראשון.
משום פגמו - של ספר תורה ראשון, שלא יאמרו מצא בו פסול:
ר"ש בן לקיש אמר, לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה.
ומי חיישינן לפגמא?
והאמר רבי יצחק נפחא, "ר"ח טבת שחל להיות בשבת, מביא שלש תורות, וקורא,
אחת מעניינו של יום,
בעניינו של יום - פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה:
ואחת של ר"ח,
ואחת בשל חנוכה"?
תלתא גברי בתלתא סיפרי, ליכא פגמא.
חד גברא בתרי סיפרי, איכא פגמא:
ומברך עליה שמנה ברכות כו': ת"ר, [מברכין] "על התורה", כדרך שמברכין בבהכ"נ.
"ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת עון", כתיקנן.
"על המקדש", בפני עצמו.
"ועל הכהנים", בפני עצמן.
"על ישראל", בפני עצמן.
"ועל ירושלים", בפני עצמה:
והשאר תפלה:
ת"ר, "השאר תפלה",
ת"ר השאר תפלה - זו היא שיש ברכה אחת ובו תפלה תחנה רנה ובקשה שעמך כו':
תחנה רנה ובקשה, שעמך ישראל צריכין ליוושע, וחותם בשומע תפלה.
מכאן ואילך, כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו וקורא בו.
מכאן ואילך - לאחר שגמר כהן גדול לקרוא פרשה בברכותיה, כל אחד מן הצבור מביא ספר תורה מביתו לעזרה. דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים.אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה, ומערבין את כולה:
וכל כך למה?
כדי להראות חזותו לרבים:
להראות חזותו - של ס"ת ונויו.דאמר מר (נזיר דף ב) "זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בס"ת נאה בציצית נאה":
משנה
פרשת המלך כיצד?
מוצאי יו"ט הראשון של חג, בשמיני,
בשמיני - בגמרא פריך בשמיני ס"ד?! הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון? ומשנינן אימא בשמינית במוצאי שביעית, בסוכות שבתחילת שנה שמינית:
במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה.
בימה - אלמבר"א:
והוא יושב עליה.
שנאמר, (דברים לא) "מקץ שבע שנים במועד" וגו'.
שנאמר מקץ שבע שנים - בסוף שבע שנים. ואותה קרייה על יד מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך, "את משנה התורה הזאת". אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה:
חזן הכנסת נוטל ס"ת, ונותנה לראש הכנסת.
וראש הכנסת נותנה לסגן.
והסגן נותנה לכהן גדול,
וכ"ג נותנה למלך,
והמלך עומד ומקבל,
וקורא יושב.
וקורא יושב - וקורא בישיבה:
אגריפס המלך
אגריפס המלך - מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס. והוא שנחרב בהמ"ק בימיו:
עמד וקבל, וקרא עומד.
ושבחוהו חכמים.
וכשהגיע, (דברים יז, טו) ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות.
זלגו עיניו דמעות - שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:
אמרו לו, אל תתירא אגריפס. אחינו אתה. אחינו אתה.
אחינו אתה - שאמו מישראל:
וקורא, מתחילת (דברים א, א) "אלה הדברים" עד (דברים ו, ד) "שמע".
וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע - שבואתחנן:
ו"שמע".
"והיה אם שמוע".
ושמע והיה אם שמוע - ע"י דילוג. ומשם מדלג לעשר תעשר. ומשם מדלג וקורא, "כי תכלה לעשר". וברכות וקללות. ומשם חוזר למפרע וקורא, "אשימה עלי מלך" "שמע", קבלת מלכות שמים. "והיה אם שמוע", קבלת עול מצות. כדאמר בפ' שני דברכות (דף יג). וכן "ברכות וקללות", קבלת בריתות של תורה. ומשמיע לרבים, "עשר תעשר", "כי תכלה לעשר"? מפני שהוא זמן אסיף, ומתנות עניים, והפרשת תרומות ומעשרות. ואע"פ שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה? קורא את אלה יחד. שלא להפסיק במעשרות. ואח"כ קורא פרשת המלך. ואי משום דיש כאן דילוג בתורה בכדי (שלא יפסיק) התורגמן? אין למלך תורגמן, ואין מתרגמין אחריו:
"עשר תעשר".
"כי תכלה לעשר".
ופרשת המלך.
וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה.
ברכות שכהן גדול מברך אותן, המלך מברך אותן.
ברכות שכ"ג מברך - ביוה"כ אחר מקרא פרשה, כדאמרן (יומא סח) מברך עליה שמונה ברכות:
המלך מברך - אחר קריאתו:
אלא שנותן של רגלים, תחת מחילת העון:
של רגלים - "מקדש ישראל והזמנים" מברך תחת ברכות של מחילת העון שביו"כ:
גמרא
"בשמיני" סלקא דעתך?
אימא "בשמינית".
וכל הני למה לי?
צריכי.
צריכי - כל הסימנין הללו, "מקץ שנת השמיטה", ו"בחג הסוכות", ו"במועד":
דאי כתב רחמנא, "מקץ", הוה אמינא נימנו מהשתא, ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה.
נימנוהו מהשתא - משנת ארבעים והלאה. שבערבות מואב נאמרה פרשה זו. ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה. שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכיבשו ושבע שחילקו. כדאמרי' (בקידושין) (דף מ) [ערכין](דף יב):
ואי כתב רחמנא "שמיטה", ה"א בסוף שמיטה.
בסוף שמיטה - קודם ר"ה של שמינית, דהא "מקץ שבע", בסוף שנה משמע:
כתב רחמנא, "במועד".
ואי כתב "במועד", ה"א מריש שתא.
מריש שתא - שכולן נקראו מועד. כדכתיב (ויקרא כג, ד) "אלה מועדי ה'", וקחשיב נמי ר"ה:
כתב רחמנא, "בחג הסוכות".
ואי כתב רחמנא, "בחג הסוכות", הוה אמינא אפי' יו"ט אחרון.
כתב רחמנא, "בבוא כל ישראל"
____________________________________
תוספות
כתב רחמנא בחג הסוכות - תימה, השתא דכתיב "בחג הסוכות", "במועד" למה לי?
ועוד, לא ליכתוב אלא "מקץ שבע שנים שנת השמיטה, בבא כל ישראל ליראות", ואנא ידענא דלאו היינו מר"ה, דאז אינם באים "ליראות"?
וי"ל אם כן הוה אמינא בחג המצות, להכי איצטריך "בחג הסוכות".
מיהו במועד לא הוה צריך?
ונראה דלהכי איצטריך, משום ד"בבא כל ישראל ליראות" משמע מאתחלתא דמועד, ביום ראשון, קמ"ל "במועד", דמשמע בתוך המועד, ואהני "בבא כל ישראל", דמשמע מאתחלתא דמועד, לא ביום ב' או ביום ג', אלא במוצאי יו"ט הראשון.
אבל פי' רש"י תמוה.
דפי', "דמהאי טעמא ביום טוב ראשון לא, דתיקון בימה אינה דוחה יו"ט".
כיון דגזירת הכתוב לקרות מאתחלתא דמועד, יקראו בלא בימה? מנלן דבימה מעכבת?
להכי מסתבר כדפי'.
ונראה דהיו בונין הבימה מעי"ט בנין של פרקים, ובחולו של מועד לא היו עושין שום בנין, אלא מקיימינן אותה, ומחברין הפרקים יחד.
ואם לא בנו אותה מערב יו"ט, נראה דבניינה לא היה דוחה אפילו חולו של מועד: