רב, ושמואל.
חד אמר נס.
וחד אמר נס בתוך נס.
מאן דאמר נס, יער הוה, דובים לא הוו.
מ"ד נס בתוך נס, לא יער הוה, ולא דובים הוו.
וליהוי דובים ולא ליהוי יער?
ליהוו דובים ולא ליהוו יער - מאי עבד ליה יער, דקרית ליה נס:
דבעיתי.
דבעיתי - הדובים להתגרות בהם, כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות. וכשהן קרובים ליער, יוצאין בהבטחה:
אמר רבי חנינא, בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
איני?
והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות,
זכה ויצתה ממנו רות - שיצאו ממנה דוד ושלמה, שהרבו להקריב קרבנות. אלמא זה היה שכרו:
שיצא ממנו שלמה,
שכתוב ביה (מלכים א ג) "אלף עולות יעלה שלמה".
ואמר רבי יוסי בן חוני, רות בתו של עגלון, בנו של בלק היתה.
תאותו מיהא, לקללה הוי.
לקללה הוה - למעט את ישראל, ואותה כוונה, כאן נתקיימה:
(מלכים ב ב) "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב, כאשר אדוני רואה" וגו'.
וכי מאחר דמים רעים, וארץ משכלת, אלא מה טובתה?
ואלא מאי טיבותיה - דמקום, הואיל והמים רעים והארץ משכלת:
אמר רבי חנין, חן מקום על יושביו.
חן מקום על יושביו - ואפילו הוא רע, נראה להם טוב:
אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן.
חן מקום על יושביו.
חן אשה על בעלה.
חן האשה - תמיד על בעלה, ואפי' היא מכוערת, נושאת חן בעיניו:
חן מקח על מקחו.
תנו רבנן, "שלשה חלאין חלה אלישע.
אחד שגירה דובים בתינוקות.
אחד שגירה דובים - בעון שגירה דובים בתינוקות:
ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים.
ואחד שמת בו.
שנאמר, (מלכים ב יג) "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו".
חלה - חד, "את חליו", תרי, וחד, "אשר ימות בו":
תנו רבנן, "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
לא כאלישע, שדחפו לגחזי בשתי ידיו.
ולא כיהושע בן פרחיה, שדחפו להנוצרי בשתי ידיו".
אלישע מאי היא?
דכתיב, (מלכים ב ה) "ויאמר נעמן, הואל קח ככרים".
וכתיב, "ויאמר אליו, לא לבי הלך, כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. העת לקחת את הכסף?
ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות".
ומי שקיל כולי האי?!
מי שקיל כולי האי - בהאי קרא כתיב שמנה דברים, כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים:
כסף ובגדים הוא דשקיל?
כסף ובגדים הוא דשקל - דכתיב, "ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים":
אמר ר' יצחק, באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים.
בשמנה שרצים - בפרק שמנה שרצים (שבת קז):
אמר לו, רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים?!
הגיע עת ליטול שכר - תורתך בעולם הזה:
וצרעת נעמן, תדבק בך ובזרעך לעולם.
(מלכים ב ז) "וארבעה אנשים היו מצורעים".
אמר רבי יוחנן, זה גחזי ושלשת בניו.
(מלכים ב ח) "וילך אלישע דמשק".
למה הלך?
אמר רבי יוחנן, שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר.
אמר לו, חזור בך.
אמר לו, כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
מאי עבד?
איכא דאמרי, אבן שואבת תלה לו לחטאת ירבעם, והעמידו בין שמים לארץ.
אבן שואבת - שמגבהת את המתכת מן הארץ, ומעמידתו באויר, [וע"י אותו אבן, העמיד העגלים של ירבעם באויר]:
ואיכא דאמרי, שם חקק לה אפומה.
והיתה אומרת, "אנכי", ו"לא יהיה לך".
ואיכא דאמרי, רבנן דחה מקמיה.
רבנן דחה - דוחה היה את התלמידים מפני אלישע, כשהיה משמש לפניו. דכתיב לאחר שפירש ממנו, "המקום אשר אנחנו יושבין", בית המדרש של רבנן "צר ממנו". שנתוספו התלמידים, שהיה גחזי דוחה:
דכתיב (מלכים ב ו) "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע, הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו".
מכלל, דעד האידנא לא הוה דחיק.
יהושע בן פרחיה מאי היא?
כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן.
שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה.
ר' יהושע בן פרחיה אזל, ערק לאלכסנדריא של מצרים.
כי הוה שלמא.
שלח ליה שמעון בן שטח:
מני ירושלים עיר הקודש, לך אלכסנדריא של מצרים, אחותי בעלי, שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה.
אמר, ש"מ הוה ליה שלמא.
כי אתא, אקלע לההוא אושפיזא,
קם קמייהו, ביקרא שפיר.
עבדי ליה יקרא טובא.
יתיב וקא משתבח, כמה נאה אכסניא זו!
א"ל, רבי עיניה טרוטות.
א"ל רשע, בכך אתה עוסק.
אפיק ארבע מאה שפורי, ושמתיה.
כל יומא אתא לקמיה, ולא קבליה.
יומא חד, הוה קרי קרית שמע.
אתא לקמיה.
הוה בדעתיה לקבוליה.
אחוי ליה בידיה.
סבר, מדחא דחי ליה.
אזל זקף לבינתא, פלחא.
אמר ליה, חזור בך.
א"ל, כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
דאמר מר, יש"ו כישף, והסית, והדיח, והחטיא את ישראל.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר,
יצר - של תשמיש, תקרבנו בימין, שלא יקוץ בפריה ורביה. וכן תינוק, פן יברח ויאבד את עצמו. ואשה, אף היא דעתה קלה, ואם ירדפוה, תצא לתרבות רעה:
תינוק,
ואשה,
תהא שמאל דוחה, וימין מקרבת:
משנה נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה,
תצא ותרעה בעדר.
תצא ותרעה בעדר - כשאר חולין. והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי, עגלה ערופה נאסרה מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה. ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (דף כה):
משנערפה העגלה, תקבר במקומה.
שעל ספק באתה מתחילתה, כיפרה ספיקה,
כיפרה ספיקה - היא עשתה את שלה, ואם לא נמצא ההורג, נתכפר הספק, ולכשנמצא, נעשה ודאי, ויהרג. ומיהו היא, באיסור הנאה דידה קיימא, דכפרה כתיב בה, כקדשים:
והלכה לה.
נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג.
הרי זה יהרג.
עד אחד אומר ראיתי את ההורג, ועד אחד אומר לא ראית.
אשה אומרת ראיתי, ואשה אומרת לא ראית.
היו עורפין.
עד אחד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראית,
היו עורפין.
שנים אומרים ראינו,
שנים אומרים ראינו לא היו עורפין - דהא נודע מי הכהו. ואע"פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו:
ואחד אומר להן לא ראיתם,
לא היו עורפין.
משרבו הרוצחנין, בטלה עגלה ערופה.
בטלה עגלה ערופה - שהרי מכירין (הן) בהן, מי הרגיל בהן להרוג:
משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרצחן.
משרבו המנאפים, פסקו המים המרים.
ורבי יוחנן בן זכאי, הפסיקן.
שנאמר (הושע ד) "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם" וגו'.
לא אפקוד - על ניאוף נשותיכם לבודקן. ומפני מה? "על בנותיכם כי תזנינה". ועוד, "כי הם עם הזונות יפרדו", הם עצמן נואפין כפרדים הללו:
משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים, בטלו האשכולות.
האשכולות - מפרש בגמרא, שהכל בהן. עד ימיהן, לא היה מחלוקת בחכמי ישראל. כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני.
והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביו"ט, כדאמרינן בחגיגה (דף טז). והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה:
שנאמר, (מיכה ז) "אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי".
יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר.
העביר הודיית המעשר - שלא יהיו מתוודין "בערתי הקדש" כו'. ובגמרא מפרש טעמא:
אף הוא בטל את המעוררין, ואת הנוקפין,
עוררין ונוקפין - בגמרא מפרש טעמא: