עד שימשוך ויחזיק

עד שימשוך - בשור:

ויחזיק - בבית:

 ^אמשכו במנה ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתים

משכו - הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה:

ולא הספיק לפדותו - כלומר לתת דמיו לגזבר:

נותן מאתים.

נותן מאתים - דכי אייקר ברשות הקדש אייקר הואיל ולא נתן המעות:

מאי טעמא: (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו.

משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - נותן מאתים.

מאי טעמא?

לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש.

לא יהא כח הדיוט כו' - שאם משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו דקנאו במשיכה וברשותו הוא דזל:

פדאו במאתים ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה

פדאו - נתן את המעות:

נותן מאתים.

מאי טעמא: (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו.

פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה.

אמאי? ה"נ נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש?

אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי?!:

 

מתניתין 

כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות.

וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין. 

כל מצות האב כו' - בגמ' מפרש לכולה מתני':

^בוכל מצות עשה שהזמן גרמא - אנשים חייבין ונשים פטורות.

שהזמן גרמא - שהזמן גורם לה שתבא:

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. 

^גוכל מצות לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. 

^דחוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים:

חוץ מבל תקיף - פאת הראש:

ובל תשחית - פאת זקן:

ובל תטמא - דכהנים:

גמ' 

מאי כל מצות הבן על האב? אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא - נשים פטורות.

אי נימא דמיחייב ברא למיעבד לאבא - והכי משמע כל מצות שהבן מצווה על אביו נשים פטורות בתמיה:

והתניא: "איש", אין לי אלא איש, אשה מנין - כשהוא אומר (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו ^ההרי כאן שנים.

איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים - לשנים הוא אומר:

אמר רב יהודה: ה"ק - כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות.

המוטלות (עליו) על האב - כגון הנך דמפרש בברייתא: ללמדו תורה, ולמולו, ולפדותו בה' סלעים אם בכור הוא, ולהשיאו אשה. וכולה יליף ואזיל מקראי:

תנינא להא.

דת"ר: ^והאב חייב בבנו למולו ^זולפדותו ^חוללמדו תורה ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות.

וי"א אף להשיטו במים.

אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט:

רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות.

ליסטות ס"ד?

ליסטות ס"ד - והלא ישב ולא למדו כלום:

אלא כאילו מלמדו ליסטות:

כאילו מלמדו ליסטות - דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות:

למולו מנלן?

דכתיב: (בראשית כא, ד) וימל אברהם את יצחק בנו. 

^טוהיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה. דכתיב: (בראשית יז, י) המול לכם כל זכר. 

^יוהיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו למימהל נפשיה.

מיחייב איהו - כשיגדל:

דכתיב: (בראשית יז, יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה.

איהי מנלן דלא מיחייבא?

דכתיב: (בראשית כא, ד) כאשר צוה אותו אלהים - ^כאותו ולא אותה.

כאשר צוה אותו - ולא את שרה:

אשכחן מיד, לדורות מנלן?

אשכחן מיד - לאברהם נאמר כן:

תנא דבי ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר: "צו" אינו אלא זירוז מיד ולדורות.

אינו אלא לשון זירוז - שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות:

זירוז - דכתיב: (דברים ג, כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד.

ולדורות דכתיב (במדבר טו, כג) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם:

 

לפדותו:

מנלן?

דכתיב: (שמות יג, ב) כל בכור בניך תפדה.

^לוהיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה.

דכתיב: (במדבר יח, טו) "פדה תפדה".

ואיהי מנלן דלא מיפקדה

ואיהי מנלן דלא מיפקדא - איהי אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה, דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא בעי קרא למעוטה:

- דכתיב: תיפדה תפדה

תיפדה תפדה כו' - כלומר קרי ביה תפדה:

כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו ^מאינו מצווה לפדות אחרים.

ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה?

ואיהי מנלן דלא מיחייבה - נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב בכור בניך אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל - דהא קרינן ביה תפדה אלמא מצוה אברא נמי רמיא, והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא:

דכתיב תפדה תיפדה כל שאחרים מצווים לפדותו מצווה לפדות את עצמו, 

כל שאחרים כו' - האב:

לפדות את עצמו - כשהוא בכור ולא פדאו אביו:

וכל שאין אחרים מצווים לפדותו אין מצווה לפדות את עצמו.

ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה - דאמר קרא: (שמות יג, ב) כל בכור בניך תפדה ^נבניך ולא בנותיך.

 

תנו רבנן ^סהוא לפדות ובנו לפדות - הוא קודם לבנו.

רבי יהודה אומר בנו קודמו, שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו.

אמר רבי ירמיה: הכל מודין

משכו במאתים ולא הספיק וכו' נותן מאתים מ"ט לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וא"ת תיפוק ליה מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דמשכו במאתים אינו יכול לחזור בו וי"ל כיון דבטעות היה כמו הכא שלא היה סבור שישתנה השער לא הוי כמסירה להדיוט וקשה דאמר בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא אמרה ליה דביתהו זיל מוכרה לגזבר דהקדש ולא תשיימא את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות הוא אם יאמר לתתה פחותה משויה וי"ל בדבר שאין שומתו ידועה כגון מרגניתא גומר בדעתו אפי' תשווה יותר שהרי כמו כן מסופק שמא שוה פחות א"נ י"ל דהתם כששם אותה בפחות משוויה מתכווין לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל הכא לא נתכוין לוותר כלל כשמשכו במאתים שכך היה שוה באותה שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט: