רש"י ב' ע"ב
וטמא מת".
וטמא מת - מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת וגו':
תולדותיהן לאו כיוצא בהן.
דאילו אב, מטמא אדם וכלים.
ואילו תולדות' אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים, לא מטמא.
הכא מאי?
הכא מאי - תולדות דשבת הוי כאבות תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא:
אמר רב פפא, יש מהן, כיוצא בהן.
יש מהן כו' - ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין:
ויש מהן, לאו כיוצא בהן.
ת"ר, "ג' אבות נאמרו בשור.
הקרן.
הקרן - לנגוח:
והשן.
השן - לאכול:
והרגל".
רגל - דריסה לשבור את הכלים:
"קרן", מנלן?
דת"ר, "(שמות כא) "כי יגח", אין נגיחה, אלא בקרן.
שנאמר, (מלכים א כב) "ויעש לו צדקיה בן כנענה, קרני ברזל, ויאמר, כה אמר ה', באלה תנגח את ארם" וגו'.
באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח - אלמא נגיחה בקרן:
ואומר, (דברים לג) "בכור שורו הדר לו, וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח"".
מאי ואומר?
וכי תימא, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, ת"ש, "בכור שורו הדר לו".
דברי קבלה - נביאים וכתובים:
והאי מילף הוא?! גילוי מילתא בעלמא הוא, דנגיחה בקרן הוא?
והאי מילף הוא - בתמיה הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא:
אלא מהו דתימא, כי פליג רחמנא בין תם למועד, ה"מ בתלושה.
אלא - להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ה"מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה:
אבל במחוברת, אימא כולה מועדת היא, ת"ש, "בכור שורו הדר לו" וגו'.
אבל מחוברת - דאורחיה הוא: אימא כולה מועדת היא - אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם:
ת"ש - וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת:
תולדה דקרן מאי היא?
נגיפה.
נגיפה - שדחפה בגופה והזיקה בכוונה:
נשיכה.
רביצה.
רביצה - שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן:
ובעיטה.
בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם:
מאי שנא נגיחה דקרי לה אב? דכתיב, "כי יגח", "נגיפה" נמי, כתיב, (שמות כא) "כי יגוף"?
מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו - וכיון דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב:
האי נגיפה, נגיחה היא.
הך נגיפה נגיחה הוא - ולא דחיפת הגוף:
דתניא, פתח, בנגיפה.
פתח הכתוב בנגיפה - כי יגוף שור איש את שור רעהו:
וסיים, בנגיחה.
וסיים בנגיחה - או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח:
לומר לך, זו היא נגיפה, זו היא נגיחה.
לומר לך - דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא:
מאי שנא גבי אדם, דכתיב, "כי יגח".
גבי אדם - כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו:
ומאי שנא גבי בהמה, דכתיב, "כי יגוף"?
אדם דאית ליה מזלא, כתיב, "כי יגח".
אדם דאית ליה מזלא - שיש לו דעת לשמור את גופו:
כתיב כי יגח - דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף:
בהמה, דלית לה מזלא, כתיב, "כי יגוף".
ומלתא אגב אורחיה קמ"ל. דמועד לאדם, הוי מועד לבהמה. ומועד לבהמה, לא הוי מועד לאדם.
ואגב אורחיה קמ"ל - קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כא) ובמועד כתיב וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף טו) על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון:
"נשיכה", תולדה דשן היא?
לא.
שן יש הנאה להזיקה.
הא אין הנאה להזיקה.
"רביצה, ובעיטה", תולדה דרגל היא?
רביצה תולדה דרגל היא - דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת:
לא.
רגל, הזיקה מצוי.
רגל הזיקה מצוי - דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת:
הני, אין הזיקן מצוי.
הני אין הזיקן מצוי - הלכך תולדה דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן:
אלא "תולדותיהן לאו כיוצא בהן", דאמר רב פפא, אהייא?
אילימא אהני?
מאי שנא קרן, דכוונתו להזיק, וממונך, ושמירתו עליך.
מאי שנא קרן - דמחייב דכוונתו להזיק כו':
הני נמי, כוונתן להזיק, וממונך, ושמירתן עליך?
אלא, תולדה דקרן כקרן.
וכי קאמר רב פפא, אשן ורגל.
דתניא, (שמות כב) "ושלח", זה הרגל.
ושלח - את בעירה:
וכן הוא אומר, (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור".
"ובער", זו השן[1].
וכן הוא אומר, (מלכים א יד) "כאשר יבער
_____________________________________
תוספות
תוד"ה דאילו אב מטמא אדם וכלים
דאילו אב מטמא אדם וכלים - גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן?
וי"ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש מתני' דאהלות:
תוד"ה תנור רבנן שלשה אבות
תנו רבנן שלשה אבות - הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא:
תוד"ה אבל במחוברת
אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא - לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי משאר אבות התינח למ"ד (לקמן ד' ה:) קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דאית ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן לקמן (שם) כי שדית בור בייניהו אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן להזיק משא"כ בקרן דבחזקת שימור קיימי?
וי"ל דלמ"ד פלגא דנזקא קנסא הא דקאמר אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וישלם נזק שלם בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא התנא הוצרך לאשמועינן להביא ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי בכלל נגיחה שלא תטעה לומר דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם:
תוד"ה ומילתא אגב אורחיה
ומלתא אגב אורחיה קמ"ל - ואפילו לרב פפא דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה' (דף לז.) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור וחמור דהוי ג' מינים הוי מועד לכל אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם ואע"ג דלכל בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא כדאיתא התם.
וה"ר מנחם פי' דה"ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא:
כאשר יבער הגלל
כאשר יבער הגלל - פי' ר"ת כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו) שהשן דומה לאבן שייש: