רש"י ג' ע"א
הגלל עד תומו".
הגלל - היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה:
אמר מר, "ושלח זו הרגל, וכן הוא אומר, משלחי רגל השור והחמור".
טעמא דכתב רחמנא "משלחי רגל השור והחמור". הא לאו הכי, במאי מוקמת לה?
אי קרן כתיב, אי שן כתיב?
איצטריך.
סד"א, אידי ואידי אשן, והא דמכליא קרנא, הא דלא מכליא קרנא. קמ"ל.
אידי ואידי - ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור:
והשתא דאוקימנא ארגל, שן דלא מכליא קרנא, מנלן?
דומיא דרגל.
מה רגל, לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא, אף שן, לא שנא מכליא קרנא, ולא שנא לא מכליא קרנא.
מה רגל לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ובער: מה שן לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ושילח:
אמר מר "(שמות כב) ובער זו השן, וכן הוא אומר, (מלכים א יד) כאשר יבער הגלל עד תומו".
טעמא דכתב רחמנא, "כאשר יבער הגלל עד תומו", הא לאו הכי, במאי אוקימנא לה?
אי קרן כתיב, אי רגל כתיב?
איצטריך.
סד"א, אידי ואידי ארגל, הא דאזיל ממילא, הא דשלח שלוחי, קמ"ל.
והשתא דאוקי אשן, רגל דאזלה ממילא, מנלן?
דומיא דשן.
מה שן, לא שנא שלחה שלוחי, ל"ש דאזל ממילא, אף רגל, לא שנא שלחה שלוחי, לא שנא אזלה ממילא.
ולכתוב רחמנא, "ושילח", ולא בעי "וביער"? דמשמע רגל, ומשמע שן?
משמע רגל, דכתיב (ישעיהו לב) "משלחי רגל השור והחמור".
ומשמע שן, דכתיב, (דברים לב) "ושן בהמות אשלח בם".
אי לאו קרא יתירה, ה"א, או הא או הא. או רגל דהזיקו מצוי, או שן דיש הנאה להזיקו.
או הא או הא או רגל משום דהזיקה מצוי - אבל שן לא: או שן משום דיש הנאה להיזיקה - אבל רגל לא:
מכדי שקולין הן, ויבאו שניהם. דהי מנייהו מפקת?
מכדי - שן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור:
ויבאו שניהם - מושלח:
דהי מינייהו מפקת - דלא ליתי מיניה הא שניהן שוין:
אצטריך.
סד"א, הני מילי היכי דשלח שלוחי, אבל אזלא ממילא לא, קמ"ל:
איצטריך - ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא:
קמ"ל - ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה:
תולדה דשן מאי היא?
נתחככה בכותל להנאתה.
נתחככה בכותל להנאתה - והפילתו או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה:
וטינפה פירות להנאתה.
מאי שנא שן, דיש הנאה להזיקו, וממונך, ושמירתו עליך. הני נמי, יש הנאה להזיקן, וממונך, ושמירתן עליך?
ומאי שנא שן - מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל:
אלא, תולדה דשן, כשן.
וכי קאמר רב פפא, אתולדה דרגל.
תולדה דרגל מאי היא?
הזיקה בגופה, דרך הילוכה.
כל היזק דרך הילוך - שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק:
בשערה, דרך הילוכה.
ובשערה - שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן:
בשליף שעליה.
בפרומביא שבפיה.
בזוג שבצוארה.
מאי שנא רגל, דהזיקו מצוי, וממונך, ושמירתו עליך, הני נמי, הזיקן מצוי, וממונך, ושמירתן עליך?
מאי שנא רגל - דמיחייב דהיזק מצוי כו':
אלא תולדה דרגל, כרגל.
וכי קאמר רב פפא, אתולדה דבור.
תולדה דבור מאי ניהו?
אילימא, אב י', ותולדה ט'?
אב עשרה - בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית:
לא ט' כתיבי, ולא י' כתיבי?
הא לא קשיא, (שמות כא) "והמת יהיה לו", אמר רחמנא. וקים להו לרבנן, י' עבדן מיתה, ט' נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי.
סוף סוף, זה אב למיתה, וזה אב לנזקין?
וזה אב לנזקין - דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא בניזקין מתחייב לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין דכי היכי דנפיק לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור ט' לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל הבור ישלם ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית אבל הוזק חייב דבור תשעה בר נזקין הוא:
אלא, אאבנו סכינו ומשאו, שהניחן ברשות הרבים, והזיקו.
אבנו או סכינו שהניחן ברשות הרבים - ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם:
היכי דמי?
אי דאפקרינהו?
דאפקרינהו - שהפקירן ונתנן ברשות הרבים:
בין לרב ובין לשמואל, היינו בור?
בין לרב בין לשמואל - דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח):
היינו בור - דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה"ר היא דהוי הפקר כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט, נ) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב:
___________________________________________________
תוספות
תוד"ה הא דלא מכליא קרנא
הא דלא מכליא קרנא - פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה.
וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור?
אלא י"ל שטנפה פירות להנאתה.
מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה, כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא:
תוד"ה והא דמכליא קרנא
והא דמכליא קרנא - וא"ת ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער?
ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשילח שלוחו כדלקמן:
תוד"ה דומיא דרגל
דומיא דרגל - וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ"מ באיסורא אבל בממונא לא?
ואומר ר"ת, דמדה היא בתורה לא שנא באיסורא ול"ש בממונא:
Audio of Tosfos - אודיו על תוספות
ושן בהמות אשלח בם - אע"ג דאמרינן בעלמא (בספרי בפרשת האזינו) בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן?
מכל מקום איירי נמי בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה ברא וחיה בכלל בהמה:
תודה איצטריך ס"ד אמינא ה"מ היכא דשלח שלוחו
איצטריך ס"ד אמינא ה"מ היכא דשלח שלוחי - וא"ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל הא לאו הכי במאי מוקמית והשתא ליכא לשנויי כדלעיל?
וי"ל דה"ק בברייתא דאלו לא נאמר ושילח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכי האי גוונא איכא בריש איזהו נשך (ב"מ דף סא.):
תוד"ה לא י' כתיב ולא ט' כתיב
לא י' כתיב ולא ט' כתיב - תימה דבפ' הפרה (לקמן דף נ: ושם) תנן מה בור יש בו כדי להמית עשרה פי' בקונט' דסתם בור יש בו י' א"כ י' כתיב?
ועוד קשה דהכא דריש מוהמת יהיה לו?
ועוד דבסמוך פריך סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין ופי' הקונט' דנפל שמה שור משמע בין מת בין הוזק א"כ כי דרשינן שור ולא אדם הוה ליה למעט נמי אדם מנזקין?
ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי איצטריך תרוייהו והכי פריך לא ט' כתיב ולא י' כתיב בהדי' ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין פירוש כיון דבור י' לא כתיב בהדיא אלא מפקי' מסברא מוהמת יהיה לו דבעינן כדי להמית וקים להו לרבנן דהיינו בור י' בור ט' נמי הוי סברא דהוי אב לנזקין כיון דיש בו כדי להזיק ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקי' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר ולא איתורא:
תוד"ה בין לרב בין לשמואל היינו בור
בין לרב בין לשמואל היינו בור - וא"ת הא רב אית ליה לקמן (דף נ:) בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו וי"ל דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא: