מאי שנא ליד דיין?

מאי שנא ליד דיין - מאיש אחר:

אמר רבא: הכי קאמר: ^אואחר, שמצא שטר שנפל ליד דיין. והיכי דמי? דכתב ביה הנפק  - לא יוציאו עולמית.

הכי קאמר ואחר - שאינו לא לוה ולא מלוה:

שמצא שטר שנפל - כבר ליד הדיין ומאי ניהו הך נפילה? - דכתיב ביה הנפק:

לא יוציאוהו מידו - לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל:

ולא מיבעיא, לא כתב ביה הנפק - דאיכא למימר: כתב ללות ולא לוה.

אלא אפי' כתב ביה הנפק, דמקוים - לא יחזיר - דחיישינן לפירעון.

לפירעון - שמא אמת טוען הלוה שפרעו:

ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו, ולא חיישינן לפירעון.

ורבי יוסי לא חייש לפירעון - דמאן דמהדרי ליה שטר פרוע, לאלתר זהיר ביה לקורעו ולא משהי ליה:

ולא חייש ר' יוסי לפירעון?!

והתניא: מצא שטר כתובה בשוק: בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה.

שהבעל מודה - שלא נתן לה כתובתה:

אין הבעל מודה - ^בלא יחזיר לא לזה ולא לזה.

אין הבעל מודה - שאמר פרעתי ומידי נפל:

רבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה.

עודה תחת בעלה - שלא גרשה:

יחזיר לאשה - דלא עביד איניש ליתן כתובה קודם גירושין:

נתארמלה או נתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה?

איפוך. "נפל ליד דיין - לא יוציאו עולמית. דברי רבי יוסי.

וחכ"א: הרי הוא בחזקתו".

אי הכי, קשיא דרבנן, אדרבנן שטר כתובה?

כולה רבי יוסי. וחסורי מחסרא. והכי קתני: "אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בד"א שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה יחזיר לאשה. שר"י אומר: עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, נתארמלה או שנתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה".

רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך. רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו: "לדידי, אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפירעון. לדידכו, אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה, דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא".

ואמרו ליה רבנן: "אימור צררי אתפסה".

צררי אתפסה - מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה כשנשאה או לאחר מכאן שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן:

רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא. וטעמא דרבנן הכא, משום דחיישינן לשתי כתובות.

לעולם איפוך קמייתא - ודקשיא לך דרבנן אדרבנן לא תיקשי - דטעמייהו דרבנן בכתובה לאו משום דחיישינן לפירעון, דמאן דפרע ואהדר ליה שטרא לאלתר קרע ליה, אלא משום דחיישינן לשתי כתובות - שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שניה לאחר שנפלה זאת מידה, ואין הבעל מודה דקתני לאו באומר פרעתי אלא באומר אל תחזרו לה, שיש בידה אחרת ותוציא על יורשי שטר אחר שטר:

ורבי יוסי?

לשתי כתובות לא חייש.

אמר רבי אלעזר: מחלוקת, בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף.

מחלוקת - האי יחלוקו דקאמר ר"ש [ב"ג], דמשמע חולקין בשוה. כך שמעתי משום ר' יצחק ב"ר מנחם, ונראה בעיני:

ושניהם אדוקים בתורף - כלומר או שניהם אדוקין בתורף, ותורף גילוי של שטר מקום הלוה והמלוה והמעות והזמן, טופס שאר כל לשון השטר:

^גאבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף - זה נוטל טופס וזה נוטל תורף.

זה נוטל כו' - דמאי דתפיס דידיה הוא כדקתני לעיל זה נוטל עד מקום שידו מגעת כו' ולקמן מפרש למאי מיבעי ליה:

ור' יוחנן אמר: לעולם חולקין.

ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף?

ואפילו אחד אדוק כו' - בתמיה:

והתניא: "זה נוטל עד מקום שידו מגעת"?

והא תניא עד מקום שידו מגעת - שלו:

לא, צריכא. דקאי תורף בי מצעי.

דקאי תורף בי מצעי - ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

אי הכי מאי למימרא?

לא, צריכא. דמקרב לגבי דחד.

מהו דתימא, א"ל: "פלוג הכי" - קמ"ל, דא"ל: "מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי".

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר דאמר: "זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך?!"

א"ל: ^ד"לדמי".

לדמי - מעלין בדמים כמה תורף יפה מן הטופס:

דאמר הכי: "שטרא דאית ביה זמן כמה שוי, ודלית ביה זמן כמה שוי".

שטרא דאית ביה זמן כמה שוה - דתורף עדיף מטופס, דאית ביה מקום הזמן. דאילו שם המלוה והלוה והמעות כתובין אף בטופס, שצריך לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה, והוא עיקר. כדתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב בו [מלמעלה מנה ומלמטה מאתים] מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון. אבל זמן לא מיהדר. ואי משום חתימת עדים דהוא תחת הטופס - הא אית ליה לרשב"ג מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והאי מודה שכתבו הוא:

בשטרא דאית ביה זמן - גבי ממשעבדי, ואידך - לא גבי ממשעבדי - יהיב ליה היאך דביני ביני.

"ויחלוקו" נמי דאמרן - לדמי.

דאי לא תימא הכי: "שנים אוחזין בטלית", הכי נמי דפלגי?! הא אפסדוה?

הא לא קשיא

תוספות

מאי שנא ליד דיין. לספרים דגרסי בשנויא והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק השתא לא ידע דנפל ליד דיין דהיינו הנפק אלא סבור דהיינו שהדיין מצאו ולכך בעי מאי שנא דיין מאיש אחר ולספרים דלא גרסי בתר הכי והיכי דמי כגון דכתוב ביה הנפק ידע שפיר השתא דנפל ליד דיין היינו שכתוב בו הנפק ומיבעיא ליה מאי שנא כתוב בו הנפק דלא יוציאו לעולם הלא אם אין כתוב בו הנפק נראה דכ"ש הוא שלא יוציאו עולמית דאיכא למימר שמא כתב ללות ולא לוה ומשני דלא מיבעיא קאמר:

בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. דלא חיישינן לקנוניא וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דמנה ומאתים משתעבדי מן האירוסין אף בלא כתובה דאירוסין קלא אית להו ולקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה ותוספת נמי לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"ש ור' אסי יעמיד כשהקנה לה:

דחיישינן לשתי כתובות. ובלאו איפוך לא מצי לאוקמא דרבי יוסי חייש לשתי כתובות דא"כ עודה תחת בעלה אמאי יחזיר לאשה כשאין הבעל מודה:

מחלוקת. פרש"י דהיינו יחלוקו דקאמר רשב"ג והדין עמו שלא רצה לפרש פלוגתא דרבי ורשב"ג משום דהיכי קאמר אבל אחד אדוק בטופס כו' משמע דהתם לא פליגי וזה אינו דגם שם אם אינו מקוים לא שקיל לרבי מידי:

דאית ביה זמן כמה שוה. פרש"י דמעות ולוה ומלוה לא שיימינן דכתיבי נמי בשיטה אחרונה בטופס והוא עיקר דתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב [בו] מלמעלה מנה כו' ותימה הא אין למידין משיטה אחרונה ולכך עושין חזרת השטר ומתני' דכתוב למעלה מנה לא מיירי בשיטה אחרונה וגם פי' דבעדים לא שיימינן דרשב"ג אית ליה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ופירושו תימה דאם חשב אותו שאינו תופס עדים כאילו יש לו שטר בלא עדים א"כ לרשב"ג נמי לא א"ש דנהי דסבר דאין צריך לקיימו מ"מ כשאין כלל עדי חתימה פסול ועוד במה עדיף תורף מטופס כך השטר פסול בלא טופס כמו בלא תורף דאם נמחק אפי' שיטה אחת מן השטר הוא פסול אלא ודאי יש לומר דבמה שהשטר נפסל אין שמין דכך שוה כשתופס שיטה אחת מן הטופס כמו תופס לוה ומלוה ומעות ועדים והשטר אינו כשר בלא זה כמו בלא זה אבל זמן שהשטר כשר בלא זמנו שמין כמה שוה ובירושלמי איכא א"ר אלעזר הכל הולך אחר מי שתפוס עדים ופליג אגמ' שלנו דמזכיר זמן וסובר דעדי מסירה כרתי והשטר כשר בלא עדי חתימה ושמין כמה שוה שאין צריך לחזור אחר עדי מסירה ולית ליה ההוא לישנא דג"פ (ב"ב דף קע.) דסבר רשב"ג עדי חתימה כרתי:

ויחלוקו נמי לדמי. ואין חולקין את החוב כמו שכתוב בשטר אלא כמו ששוה לו למכור מזה יפרע החצי דאי לא תימא הכי אלא חצי החוב ממש גבי טלית מי חולקין ממש הא אפסדוה ולא גרסי' לא דפסקינן לשטרא דא"כ מה מביא מטלית אדרבה בטלית אם יחתכנו לשנים אין פסידא כל כך ואם יחתוך השטר לא ישוה לכלום ועוד דפשיטא הוא דלא יחלוקו השטר לשנים דאוקימנא לעיל פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל במודה בשטר שכתבו אלא כדפרישית: