המגיע לכתפים[1].
המגיע לכתפים - קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכין לקרקע. הוי להו כפירות גמורין, ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה:[2]:
כאן[3], בשבח שאינו מגיע לכתפים[4].
והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל, אפי' בשבח המגיע לכתפים?
והא מעשים בכל יום - דיני טורפי מקח באין לפני שמואל, ומגבי לבעל חוב, כל השבח עם הקרקע, ואפילו מגיע לכתפים, כל זמן שצריכין לקרקע[5]:
לא קשיא[6].
הא[7], דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא.
[תוס] הא, דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא - דיהיב ליה[8] שבחיה ומסליק ליה.
הא - דקתני: "נוטל[9] יציאה מבעל חוב", דלא מסיק ביה בעל חוב במוכר, שיעור ארעא ושבחא - הלכך יהיב בעל חוב ללוקח שבחיה[10], ומסליק ליה[11].[12]
והאי דנקט למלתיה בלשון "יציאה"[13], ולא תנא: נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבע"ח[14]? לאשמועינן היא גופא אתא, דהיכא דיציאה יתירה על השבח אין לו אלא יציאה שיעור שבח: [1]
[תוס] הניחא למ"ד:
הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בכתובות (דף צא:):
אי אית ליה זוזי ללוקח
אי אית ליה זוזי ללוקח - לפרוע החוב:
לא מצי מסליק ליה לבעל חוב
לא מצי מסלק ליה לבע"ח - מן ארעא, דבע"ח קדים:
- שפיר.
שפיר - דמצי למימר[15], דהיכא דיש קרקע, מותר על החוב עם השבח[16], - מסלק ליה[17] ללוקח בזוזי על כרחו דלוקח. ולא מצי אמר לוקח: "הב לי מן ארעא שיעור שבחי"[18], דאמר:[19] "כוליה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות":
אלא למאן דאמר: כי אית ליה זוזי ללוקח, מצי מסליק ליה לבעל חוב. נימא ליה: "אילו הוה לי זוזי הוה מסלקינך מכולה ארעא, השתא דלית לי זוזי: הב לי גרבא דארעא, בארעא, שיעור שבחאי"?
הכא במאי עסקינן: כגון [תוס] שעשאו אפותיקי. דאמר ליה: "לא יהא לך פרעון אלא מזו":
הכא במאי עסקינן - האי ברייתא דלעיל:
דשוייא נהליה - לוה לבעל חוב אפותיקי להא ארעא. והכל מודים בזו, דאי הוה ליה זוזי ללוקח, לא הוה מצי מסלק ליה:
הכיר בה - לוקח בקרקע זו:
שאינה שלו, ולקחה:
שאינה שלו - של מוכר, שגזולה היתה אצלו, ולקחה:
אמר רב: [תוס] מעות יש לו,
מעות יש לו - מן המוכר, לכשיוציאנה נגזל מידו:
שבח אין לו[20].
שבח אין לו - שקרקע זה אינו קנוי לו:
ושמואל אמר: אפי' מעות אין לו.
במאי קמיפלגי?
רב סבר: אדם[21] יודע שקרקע אין לו[22], וגמר ונתן[23] לשום פקדון.
ונימא ליה: לשום פקדון?
סבר: לא מקבל.
לא מקבל - לשמור:
ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן[24] [תוס] לשום מתנה.
ונימא ליה: לשום מתנה?
והא פליגי ביה חדא זימנא?
דאיתמר: המקדש את אחותו:
רב אמר: מעות חוזרין.
מעות חוזרין - הקדושין חוזרין לו:
ושמואל אמר: מעות מתנה.
רב אמר: מעות חוזרין - אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון.
ונימא לה: לשום פקדון?
סבר, לא מקבלה מיניה.
ושמואל אמר: מעות מתנה - אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה.
ונימא לה: לשום מתנה?
כסיפא לה מילתא?
צריכא[27].
דאי איתמר בהא[28]. בהא קאמר רב[29], דלא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה[30].
אבל גבי אחותו, אימא מודה ליה לשמואל[31].
ואי איתמר בהך[32]. בהך קאמר שמואל[33], אבל בהא[34], אימא מודה ליה לרב[35].
צריכא[36].
בין לרב דאמר פקדון, בין לשמואל דאמר מתנה: האי[37] לארעא במאי קא נחית, ופירות היכי אכיל?
בין לרב דאמר כו' - כלומר: היכי מצינן לומר טעמא דרב: משום דגמר ונתן לשום פקדון. וטעמא דשמואל: משום דגמר ונתן לשום מתנה. ואי הוה דעתיה לחד מהנך - היכי הוה נחית להאי ארעא לעובדה ולאכול פירותיה? על כרחיה, סבור היה שיהא המכר קיים. ולא היה בקי בדין. וטעמא דפלוגתא דרב ושמואל טעם אחרינא הוא:
[38]סבר[39]: אנא איחות לארעא, ואיעביד ואיכול בגויה, כי היכי דהוה קא עביד איהו.
דהוה עביד - הגזלן:
לכי אתי מריה דארעא - זוזאי[40] נהוו[41] - לרב דאמר פקדון - פקדון. לשמואל דאמר מתנה - מתנה.
לרב דאמר פקדון פקדון - כלומר: אליבא דרב מפרשינן: דהאי מימר אמר זוזי נהוו פקדון. ולשמואל מפרשינן: דהאי אמר זוזי נהוו מתנה:
אמר רבא הלכתא[42]: יש לו מעות ויש לו שבח[43].
הלכתא - בפלוגתא קמייתא [לעיל יד, ב] - יש לו מעות ויש לו שבח:
ואע"פ שלא פירש לו[44] את השבח[45].
ואע"פ דלא פירש - ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך: [לעיל יד, א ]
[היינו שרש"י מפרש שרבא פוסק בשני הלכות שלא כשמואל: א שנגזל גובה את השבח מהמוכר ולא אמרינן מחזי כריבית. ב. שלשמואל צריך הגזלן לפרש את השבח כשמוכורו בכדי שהלוקח יגבנה ורבא פוסק דלא כשמואל שאין צריך לפרש. והנה איפה מצינו ששמואל אומר שצריך לימלך בהמוכר בכדי שהמקבל יגבה השבח מן המוכר כשמכר לו שדה גזולה. אומר רש"י "דאמר שבח צריך לימלך".
וללכאורה כוונת רש"י הוא לדף י"ד א שם הלשון הוא שבח ... צריך לימלך. אבל שם מפורש בגמרא שמדובר בבע"ח. ועוד מה יועיל אם מפרש לשמואל ונמלך עם המוכר, הרי אפילו אם ימלך אינו מקבל השבח משום שמחזי כריבית. ולכאורה צריך לומר שכוונת רש"י הוא לדף טו, א שם הלשון אמליך .. שבחא. ושם מדובר בגזלן וכתירוץ הגמרא שם שמדובר בגזל שיש קרקע או קנו מידו ואליבא דשמואל צריך לימלך. ולזה אומר רבא שההלכה היא לא כשמואל שאפילו באופן שיכול הלוקח לגבות השבח כשקנו מידו או שגובה קרקע, מ"מ צריך לפרש. ורבא פוסק שאין צריך לפרש ובכל אופן מקבל את השבח.
אמנם לא הבנתי, דלמה הוצרך רש"י בכלל להביא ששמואל נחלק בזה. הרי אפשר לפרש שבא להסביר הדין של רב, שרב שס"ל שגובה את השבח ואין צריך אפילו לפרשו. אבל אין צ"ל ששמואל יסבור שאם פירש גובה ונוקים באופן שיש לו קרקע וקנו מידו. ועוד שבקנו מידו כל החידוש הוא אליבא דתו' דלעל שכותבים הקנין, אבל הקנין הרי נעשה, ובגמרא כאן כתוב יש לו שבח, לא שכותבים את השבח? וצריך לעיין במפרשים]
הכיר בה שאינה שלו, ולקחה - מעות יש לו[46], שבח אין לו.
אחריות טעות סופר הוא. בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר.
ואחריות טעות סופר הוא - ולית לן דשמואל דאמר: שעבוד צריך לימלך [לעיל יד, א]:[47]
בעא מיניה שמואל מרב: [תוס] חזר, ולקחה מבעלים הראשונים.
חזר - גזלן, ולקחה מבעלים הראשונים, לאחר שמכר ללוקח:
מהו?
מהו - להיות[48] במקום בעלים[49], כאילו לקחה אחר[50] - ויוציאה מיד הלוקח:
אמר ליה[51]: מה מכר לו ראשון[52] לשני[53] - כל זכות שתבא לידו.
אמר ליה - לא מצי לאפוקה. שכשמכר - מכר לו, כל זכות שתבא לידו[54]. וכשלקחה[55], לא לקחה אלא כדי שתהא מקוים ביד הלוקח[56]:
מאי טעמא[57]?
מר זוטרא אמר: ניחא ליה: דלא נקרייה גזלנא.
דלא ליקרייה גזלנא - שלא יחרפנו לוקח זה, כשיוציאנה נגזל מידו, ויקראנו גזלן. לכך חוזר להעמיד ממכרו:
רב אשי אמר: ניחא ליה: דליקו בהמנותיה.
מאי בינייהו[58]?
איכא בינייהו[59]: [תוס] דמית לוקח.
דמית לוקח - לאחר שלקחה גזלן מן הבעלים, והגזלן בא להוציאה מבניו: [עי' מ"ש בסמוך ברש"י ד"ה הא מית ובתו' כאן]
מאן דאמר[60]: ניחא ליה דלא לקרייה גזלנא
למ"ד - לא חזר להעמיד ממכרו, אלא דלא ליקרייה לוקח גזלן:
תוד"ה הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא
הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא -[61]
תימה, כיון דלא מסיק אלא שיעור ארעא, אמאי נוטל שבח היתר על היציאה[62].
וי"ל, דבלאו הכי פריך שפיר: "הניחא כו'"[63].
ולפי המסקנא דמוקי[64] באפותיקי [א"כ] אתי שפיר[65]. דאע"פ דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, נותן לו היציאה ללוקח, והשבח היתר על היציאה לוקח חנם. כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות[66]:
תוד"ה הניחא למ"ד כו
הניחא למ"ד כו'[67]. מפורש בהמקבל (לקמן דף קי:). (ועיין בכתובות דף צא: ד"ה מאי):
תוד"ה כגון דשוייא אפותיקי
כגון דשוייא אפותיקי -[68]
השתא[69] מצי איירי[70] דמסיק ביה אפי' שיעור ארעא ושבחא. ואפ"ה כיון דשוייא אפותיקי, צריך ליתן היציאה כדין יורד כו'.
כדאמרי' בפרק המקבל: (שם.) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו[71] ורוצים היציאה[72], דמיירי באפותיקי[73]. ואע"ג[74] דמסיק בהו[75] שיעור ארעא ושבחא, דהא אם אביהם השביח גובה [הבע"ח] הכל [76]
ומיהו אין ראיה. דשאני יתומים, שאין להם על מי לחזור ליקח היציאה. דכיון שעשה אביהם אפותיקי, הרי הוא[77] כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, שאינו מפסיד היציאה[78].
אבל בלוקח שאינו מפסיד כלום, שהמוכר משלם לו היציאה והשבח[79] שזה[80] פוטרו מחובו[81] - מצינו למימר דאפילו באפותיקי, כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא - שקיל הכל. שבשביל שעשאה אפותיקי לא יגרע כחו.
וא"ת. כיון[82] דאמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזו[83], כשמוכר לאחר, הוה ליה כלוקח מגזלן, שהרי אינו של מוכר - א"כ למה נוטל מן המוכר השבח היתר על היציאה. והא לוקח מגזלן לשמואל לית ליה שבחא[84]?
וי"ל כגון שמכרה קודם שבא זמנו של בעל חוב. דחל המקח עד הזמן[85]. ולא דמי לגזלן שלא חל המקח כלל, דזוזי הוו הלואה, ואם ישלם שבח הוה ליה רבית[86].
ואפילו מכרה אחר הזמן[87], היה סבור לפייס בע"ח בזוזי, וחל המקח עד שטרפה ממנו:
תוד"ה מעות יש לו שבח אין לו
מעות יש לו שבח אין לו[88].
תימה בהגוזל קמא (ב"ק דף צה. ושם: ד"ה דלמא) תנא: ה'[89] גובין[90] מן המחוררין[91]: שבח. ומוקי לה [שם ע"ב] בת"ח, דידע דקרקע אינה נגזלת.
אלמא, אפילו בהכיר בה[92] יש לו שבח[93]?
וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות:
תוד"ה ונתן לו לשום מתנה
ונתן לו לשם מתנה[94].
אבל בערכין פרק המוכר שדה (דף כט: ושם) גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, דאמר שמואל: מעות חוזרין - ליכא למימר: אדם יודע שאין מכר ביובל[95] - דאין זה פשוט. דהא אמר רב: מכורה ויוצאה:
תוד"ה חזר ולקחה כו
חזר ולקחה כו'[96].
בלא הכיר בה[97] מיירי. וקמיבעיא ליה אם הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו או לאו:
תוד"ה דמית לוקח
דמית לוקח[98].
פרש"י: אחר שלקחה.
ואין נראה. דמיד שקנה הגזלן, זכה בו לוקח. ואטו משום דמית ליה בתר הכי פקע כחו[99]?
אלא יש לומר. דמית[100] קודם שלקחה הגזלן מנגזל.
("ומית גזלן"[101]) צ"ל שהיה חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל[102]:
קלא א ב מיי' פ"כא מהל' מלוה ולוה הלכה הוהלכה ו ועיין בהשגות ובמגיד משנה , סמ"ג עשין צד , טור ושו"ע חו"מ סי' קטו סעיף ב:
קלב ג מיי' פ"ו מהל' זכייה ומתנה הלכה כ , סמג עשין מח , טור ושו"ע אה"ע סי' נ סעיף ב:
קלג ד מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ח , ומיי' פ"כא מהל' מלוה ולוה הלכה א , סמג עשין עג וסימן צה , טור ושו"ע חו"מ סי' קטו סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' שעג סעיף א:
קלד ה מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ז , סמג עשין עג , טור ושו"ע חו"מ סי' שעג סעיף א:
קלה ו ז מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה א , ומיי' פ"יט מהל' מכירה הלכה ג , ומיי' פ"יח מהל' מלוה ולוה הלכה ג , סמ"ג עשין צה , טור ושו"ע חו"מ סי' לט סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' קיא סעיף א , וטור ושו"ע חו"מ סי' רכה סעיף א:
קלו ח ט מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ט , סמג עשין עג , טור ושו"ע חו"מ סי' שעד סעיף א:
---------------------
[1] [עיין במהרש"א מהדו"ב ביאור דברי רש"י אלו: כי הי' קשה לרש"י, כי אם כפשטות שהחוב הוא 400, והלוקח הוציא 50 ועכשיו השדה השביח ושוה 500. למה יתן הבע"ח רק היציאה 50 ומקבל שדה של 500, היינו שמקבל העודף על היציאה 50 בחנם. ולכאורה הי' לו לבע"ח לשלם כל השבח שיותר על חובו היינו 100. וכן הקשו בתוס'. ולכן רש"י לומד שהמדובר כאן הוא שהחוב הוא 425, והבע"ח נוטל 425 בחובו ממה שחייב לו המוכר, ומשלם 75 להלוקח. והלוקח נוטל 25 מהיציאה שהשביח מבעל הקרקע, היינו המוכר. (וכוונת הגמרא "דלא מסיק לי' אלא כשיעור ארעא" היינו לשלול שאינו חייב לו כל השבח, אבל מקצת השבח חייב לו, דכנ"ל אם לא חייב להבעל חוב כלום מהשבח, רק הארעא, הי' הבע"ח משלם כל השבח, ולא הי' נוטל הלוקח כלום מהמוכר) וא"כ פירוש הברייתא הוא: "נוטל השבח מבעל הקרקע", היינו החלק מהשבח שהי' חייב המוכר לבעל חובו, ונטלו הבעל חוב מהלוקח בחובו. "והיציאה מבעל חוב", היינו כל מה שהשבח הוא עדיף על החוב, משלם הבעל חוב להלוקח. וע"ז מקשה רש"י א"כ למה אינו אומר בפשטות "נוטל כנגד החוב וכו']