ומחרוזות של דגים:
אמאי? להוי קשר סימן?
בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי.
ולהוי מנין סימן?
במנינא דשוין.
במנינא דשוין - כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:
בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן?
אמר להו רב ששת: תניתוה.
"מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר
וגסטרון של אבר - שברי חתיכות של אבר:
וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר, עד שיתן אות, או עד שיכוין משקלותיו".
שיכוין משקלותיו - שיאמר משקלו ויכוין האמת:
ומדמשקל הוי סימן, מדה ומנין נמי הוי סימן:
וחתיכות של בשר וכו':
אמאי? להוי משקלא סימן?
במשקלא דשוין.
במתקלא דשוין - שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה:
ותהוי חתיכה גופה סימן
חתיכה גופה סימן - יאמר מאבר פלוני היה:
או דדפקא או דאטמא?
או דדפקא - צואר שמעתי ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי דדפקא פלנק"ן מקום שדופק כשהוא יגע:
מי לא תניא: "מצא חתיכות דגים, ודג נשוך - חייב להכריז.
חתיכות דג חייב להכריז - קא ס"ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה סימן או מאצל הראש או מן הזנב:
ודג נשוך - זהו סימן שלו:
חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו"?
הכא במאי עסקינן, בדאיכא סימנא בפסקא.
בדאיכא סימנא בפסקא - שלא נחתכה כדרך החותכין:
כי הא דרבה בר רב הונא: מחתיך ליה אתלתא קרנתא.
כי הא דרבה - כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי:
מחתך לה אתלת קרנתא - עושה החתיכה בת ג' קרנות כזה:
דיקא נמי. דקתני דומיא דדג נשוך.
דומיא דדג נשוך - דיש בו סימן:
שמע מינה.
אמר מר: חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.
והא תנן: כדי יין וכדי שמן - חייב להכריז?
א"ר זירא אמר רב: מתניתין ברשום.
מתני' - דחייב להכריז:
ברשום - חביותיהם של חרס היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין. ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין, וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם. ונושאן החנווני לביתו. ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד:
מכלל, דברייתא בפתוח? אי בפתוח - אבידה מדעת היא?
ופרכינן מכלל דברייתא - דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת היא שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה:
אמר רב הושעיא: במציף.
במציף - שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט. סימן ליכא ואבידה מדעת נמי ליכא:
אביי אמר: אפילו תימא אידי ואידי ברשום. ולא קשיא.
כאן, קודם שנפתחו האוצרות.
קודם שנפתחו האוצרות - שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן:
כאן, לאחר שנפתחו האוצרות.
כי הא דרב יעקב בר אבא: אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות.
אתא לקמיה דאביי.
א"ל: זיל שקול לנפשך.
בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן?
אמר ליה: תניתוה.
מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.
ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן - לכרוז מקום?
אמר רב זביד: הכא במאי עסקינן, ברקתא דנהרא.
ברקתא דנהרא - והיין בא לעיר בספינה והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים ששוכח:
אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן: רקתא דנהרא לא הוי סימן?
דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך, אתרמי נמי לחברך.
איכא דאמרי אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן?
דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום, אתרמי נמי לחברך האי מקום.
איכא דאמרי כו' - נפקא מינה דאפי' כוון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן:
ההוא גברא דאשכח כופרא, בי מעצרתא
כופרא - זפת דבר שאין בו סימן הוה:
אתא לקמיה דרב.
א"ל: זיל שקול לנפשך.
חזייה דהוה קא מחסם.
מחסם - לשון לא תחסום (דברים כה) מגמגם בדבר ולבו נוקפו:
א"ל: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה.
לימא קא סבר רב, מקום לא הוי סימן?
א"ר אבא: משום יאוש בעלים נגעו בה. דחזא דקדחי ביה חלפי:
דקדחו ביה חלפי - אורטי"א בלעז גדלו עליה ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים:
ר"ש בן אלעזר אומר וכו':
מאי אנפוריא?
א"ר יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין.
שלא שבעתן - עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה:
היכי דמי?
אי אית בהו סימן - כי לא שבעתן העין מאי הוי?
אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי?
לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה, לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא.
נפקא מינה כו' - וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא:
שבעתן העין - קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה.
כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה.
דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו:
במסכת
במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא:
ובפוריא
בפוריא - שימשת מטתך יאמר לאו מדת צניעות הוא: