חוץ מן ההוצאה:
חוץ מן ההוצאה - שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן:
שטף נהר זיתיו: אמר עולא אמר ריש לקיש, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן.
שנעקרו בגושיהן - עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה, כדתנן אילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור, ואם לאו חייב:
ולאחר שלש.
ולאחר שלש - כלומר אפילו נעקרו בגושיהן, לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר, שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה, דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש:
אבל בתוך שלש, הכל של בעל הזיתים.
אבל בתוך שלש - גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו, והכל שלו:
דאמר ליה: "אי את נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת?"
ולימא ליה: "אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא ליה כוליה, השתא קאכלת פלגא בהדאי:?
אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע.
דאמר ליה: "אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא ליה כוליה?"
ולימא ליה: "אי את נטעת, בתוך שלש לא הוה אכלת, השתא קא אכלת פלגא בהדאי"?
משום דאמר ליה: "אי אנא נטעי הוה קטיני, וזרענא תחותייהו סילקא וירקא".
הוה קטיני - הוו זיתים דקין ולא היה להן צל, וזרענא תותייהו סילקא וירקא:
תנא: אמר הלה: "זיתיי אני נוטל" - אין שומעין לו.
מאי טעמא?
אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל.
אמר ר' ירמיה: כגון דא, צריכא רבה.
צריכא רבה - שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא:
תנן התם: (דמאי ו, ב) ר' יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו מן הנכרי - מעשר ונותן לו.
המקבל - למחצה:
מעשר - תחלה כל התבואה, ואחר כך נותן לו לנכרי חלקו, ונמצא מעשר משלו על של נכרי, ומפסיד:
סברוה, מאי "שדה אבותיו"?
ארץ ישראל.
ואמאי קרו לה "שדה אבותיו"?
שדה אברהם יצחק ויעקב.
וקסבר: אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר.
ומקבל, כחוכר דמי.
מקבל - למחצה:
כחוכר דמי - כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה, בין עושה ובין אינה עושה:
מה חוכר בין עבד ובין לא עבד, בעי עשורי ומיתן ליה, דכי פורע חובתו דמי.
אף מקבל נמי, כי פורע חובתו דמי - מעשר ונותן לו.
א"ל רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה לרב זביד אלא הא דתניא: "רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק נכרי -
מציק - אנס:
מעשר ונותן לו".
מאי איריא "מציק", אפילו אין מציק נמי?
אלא לעולם יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ומקבל לאו כחוכר דמי.
יש קנין - ואי נמי אין קנין, מקבל לאו כחוכר דמי, ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי, דלא פורע חובתו הוא, שברשות הנכרי גדל:
ומאי "שדה אבותיו"?
שדה אבותיו ממש.
שדה אבותיו ממש - והנכרי גזלה מהם. לדידיה הוא דקנסוהו רבנן, דקים לן בגויה דאיידי דחביבא ליה, לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה, וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה, ומקבל ליה:
ולדידיה הוא דקנסוה רבנן, דאיידי דחביבא עליה, טפי ואזיל מקבל לה.
אבל איניש דעלמא, לא.
אבל איניש דעלמא - אי רמית עליה לעשורי, לא מקבל לה, לא קנסוהו רבנן:
ולדידיה מ"ט קנסוה רבנן?
ולדידיה מאי טעמא קנסוהו - מה חטא שקנסוהו:
אמר ר' יוחנן כדי שתהא ברה בידו.
כדי שתהא ברה בידו - שיחזור ויקננה, מתוך שיקשה עליו המעשר, יטרח ויוסיף הדמים, ויסלק הנכרי ממנה. "ברה", ברורה ומוחזקת:
אמר רבי ירמיה, כגון דא, צריכא רבה.
אמר רבי ירמיה וכו' - משום הכי נקט ליה הכא, דדמיא להך דלעיל:
איתמר: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות.
ונטעה - אילנות:
אמר רב, שמין לו, וידו על התחתונה.
ידו על התחתונה - אם השבח יתר על הוצאה, יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא שבח:
ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה.
אמר רב פפא: ולא פליגי.
כאן, בשדה העשויה ליטע
בשדה העשויה לנטעה - אילנות. שיפה לאילן יותר מזרעים, איתא דשמואל:
כאן, בשדה שאינה עשויה ליטע.
והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר.
דההוא דאתא לקמיה דרב, א"ל: "זיל שום ליה".
א"ל: "לא בעינא".
לא בעינא - איני חפץ בנטיעתה, שדה לבן היתה לי:
א"ל: זיל שום ליה, וידו על התחתונה.
א"ל: "לא בעינא".
לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה.
א"ל: "גלית אדעתיך דניחא לך, זיל שום ליה, וידו על העליונה".
גלית אדעתך דניחא לך - ועשיתה שדה העשויה ליטע, וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר, כמנהג המדינה:
איתמר: היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו. ואמר לו: "עציי ואבניי אני נוטל".
רב נחמן אמר: שומעין לו.
רב ששת אמר: אין שומעין לו.
מיתיבי: "רשב"ג אומר, בית שמאי אומרים: שומעין לו.
וב"ה אומרים: אין שומעין לו".
לימא רב נחמן דאמר כב"ש?
הוא דאמר כי האי תנא
הוא דאמר - רב נחמן:
כי האי תנא - דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר, כרבי שמעון בן אלעזר:
דתניא: "שומעין לו, דברי ר' שמעון בן אלעזר.
ר' שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו.
וב"ה אומרים אין שומעין לו".
מאי הוי עלה?
א"ר יעקב אמר ר' יוחנן,