צורת הדף באתר היברובוקס

בבית שומעין לו

בבית - היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות:

בשדה אין שומעין לו

בשדה - היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות, ואמר נטיעותי אני נוטל:

בשדה מ"ט?

משום ישוב א"י.

איכא דאמרי, משום כחשא דארעא.

משום כחשא דארעא - שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה:

מאי בינייהו?

איכא בינייהו חוצה לארץ:

איכא בינייהו חוצה לארץ - למאן דאמר משום כחשא דארעא ממונא אפסדיה, ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו:

 

משנה

המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אינו יכול להוציאו וכו' - בגמרא מפרש לה לכולהו:

בימות החמה, שלשים יום.

ובכרכים: אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, שנים עשר חדש.

ובחנויות: אחד עיירות ואחד כרכים, שנים עשר חדש.

ובחנויות - שחנווני מקיף הקפות למכירין, ושוהין מלשלם לו ימים רבים, וכשמביאין לו מעותיו באין על יד פתח החנות שהקיפו שם, ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו - אין יכול להוציאו כל שנים עשר חדש:

רשב"ג אומר חנות של נחתומים

חנות של נחתומין - מוכרי ככרות:

ושל צבעים

ושל צבעים שלש שנים - ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך:

שלש שנים:

 

גמרא

מאי שנא ימות הגשמים, דכי אגר איניש ביתא בימות הגשמים אגר לכולהו ימות הגשמים.

מאי שנא ימות הגשמים וכו' - קא סלקא דעתך האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר, שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים:

ימות החמה נמי, דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות החמה אגר?

בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר - דהא לימות החמה קאמר ליה:

אלא, בימות הגשמים היינו טעמא, דלא שכיח ביתא למיגר.

אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא - ובשוכר סתם קאמר, ואשמועינן דהשוכר סתם, שלא פירש זמן - הוי שכירות שלשים יום, הלכך בימות החמה, דשכיח ביתא, אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא. ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא, אף על גב דלא אגרי אלא שלשים יום, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון:

אימא סיפא.

"בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש".

ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים, מפיק ליה.

אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות שנים עשר חדש - ואי מלו ליה הנך שנים עשר חדש בימות הגשמים וכו':

ואמאי? הא לא שכיח ביתא למיגר?

 

אמר רב יהודה, להודיע קתני.

להודיע קתני - הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר, המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי, אלא אם כן הודיעו בימות החמה שלשים יום, שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו, והיינו מט"ו באלול צריך להודיעו, שלשים יום קודם החג, וממילא שמעינן, אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו, ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן, ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו, ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון:

וה"ק: המשכיר בית לחבירו סתם - אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח, אלא א"כ הודיעו שלשים יום מעיקרא".

תניא נמי הכי: "כשאמרו שלשים, וכשאמרו שנים עשר חדש, לא אמרו אלא להודיעו.

וכשם שמשכיר צריך להודיע כך שוכר צריך להודיע.

דאמר ליה: "אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא".

אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח.

והא אנן שלשים יום קאמר?

הכי קאמר: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

 

אמר רב הונא ואם בא לרבות בדמיה מרבה

אם בא - בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו, אפילו לא הודיעו:

א"ל רב נחמן: האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא?

האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא - הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו, כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה, כובסיה על שם שתלויים, כדאמרינן (שבת סז, א) כמאן תלינן כובסי בדקלא, תלאי של תמרים:

לא צריכא, דאייקור בתי:

דאייקור בתי - שהפסדו ניכר:

 

פשיטא: נפל ליה ביתא

נפל ליה ביתיה - למשכיר:

א"ל: "לא עדיפת מינאי".

אמר ליה - לשוכר:

לא עדיפת מינאי - הואיל והגיע זמנו מוציאו, ואמר לו הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך, ואתה אינך מוצא בית לשכור, אף אני לא היה לי להודיעך, שלא ידעתי שיפול ביתי, ואני איני מוצא בית לשכור, ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ:

זבניה או אורתיה או יהביה במתנה

זבניה - לאחר האי משכיר או אורתיה, או יהביה במתנה:

א"ל, לא עדיפת מגברא דאתית מיניה.

אמר לו - שוכר לזה שקנאה:

לא עדיפת מגברא דאתית מיניה - מי שמכרה לך, כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו:

כלליה לבריה:

כלליה לבריה - השיא את בנו, וצריך לו לבית חתנות:

חזינן, אי הוה אפשר לאודועיה - איבעי ליה לאודועיה.

ואי לא - א"ל: "לא עדיפת מינאי".

 

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא.

לא אשכח דוכתא לאותוביה.

אמר לה לההיא איתתא: "אית לך דוכתא לאוגרי?"

אמרה ליה: "לא".

אזל קדשה.

יהבה ליה דוכתא לעייליה.

אזל לביתיה, כתב לה גיטא.

שדר לה.

אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה.

מיניה וביה - מן היין עצמו:

אפיקתיה, ואותביה בשבילא.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו" (עובדיה).

לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא.

אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא, אמרה ליה: "לכ"ע ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי. דדמית עלי כי אריא ארבא":

 

רשב"ג אומר של נחתומים ושל צבעין שלש שנים:

תנא: מפני שהקיפן מרובה:

 

משנה

המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב: בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן.

ובנגר - שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה:

אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו.

הזבל של בעל הבית.

הזבל של בעל הבית - משכיר, ובגמרא מפרש לה:

ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור

היוצא מן התנור - אפר, הוא נעשה זבל:

ומן הכירים בלבד:

 

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה,

לחזק לו תקרה - אם התליעו הנסרין:

לסמוך לו קורה.

לסמוך לו קורה - אם נשברה אחת מהן:

 

ושוכר חייב, לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב

מרזב - כל גגותיהן טחין בטיט, ומשופעין מן ארבע צדיהן, וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל, וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה:

ולהטיח את גגו.

בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי?

מזוזה?! האמר רב משרשיא: "מזוזה חובת הדר היא"?

חובת הדר היא - דדרשינן מנחות (לד, א) ביתך דרך ביאתך, למי שנכנס ויוצא לה, זה הדר בה:

אלא, מקום מזוזה על מי?

מקום מזוזה - העץ שהדלת שוקף עליו, ואף הוא קרוי מזוזה, ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה:

אמר להו רב ששת: תניתוה.

"דבר שאין מעשה אומן, השוכר עושהו".

והאי נמי, לאו מעשה אומן הוא, אפשר הוא