אהני כתיבה לגירעון.
אהני כתיבה לגירעון - השטר מועיל לפחות דמיו, אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה, יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:
ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט.
דתניא: רבי יוסי אומר: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה.
מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה - שכל מה שכתוב בשטר כתובתה, "ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו'", נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה, כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:
גובה מלוה - בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:
לכפול, גובה מחצה.
מקום שנהגו לכפול - לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:
גובה - החתן מחמיו מחצה:
נהרבלאי: גבו תילתא.
מרימר: מגבי נמי שבחא.
מגבי שבחא - כל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:
א"ל רבינא למרימר, והתניא: לכפול, גובה מחצה?
לא קשיא.
הא, דקני מיניה.
הא דקנו מיניה - מאבי הבת:
הא, דלא קני מיניה.
רבינא משבח וכתיב לברתיה.
אמרו ליה: "נקני מיניה דמר".
אמר להו: "אי מקנא, לא מיכפל. אי מיכפל, לא מיקנא".
ההוא גברא דאמר להו: "הבו לה ארבע מאה זוזי לברתי בכתובתה".
ההוא דאמר להו - מצוה מחמת מיתה היה:
שלח רב אחא בריה דרב אויא לקמיה דרב אשי: "ארבע מאה", דאינון תמני מאה. או "ארבע מאה זוזי", דאינון מאתן?
שלח רב אחא כו' - האי לכתובתה אכתובה קאי או אגוביינא מקום שנהגו לכפול היה:
הבו לה ארבע מאה - קאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה או ד' מאה דכתובה קאמר דאינון מאתים לגבייה אי אמר לכתובתה. לגוביינא קאמר:
אמר רב אשי חזינן אי אמר: "הבו לה ארבע מאה זוזי", דאינון תמני מאה.
אי אמר: "כתובו לה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן".
איכא דאמרי אמר רב אשי: חזינן.
אי אמר "לכתובתה", ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה.
ואי אמר "בכתובתה", ארבע מאה זוזי דאינון מאתן.
ואי אמר בכתובתה - לכתוב לה בשטר כתובה קאמר:
ולא היא לא שנא דאמר: "לכתובתה", ולא שנא דאמר: "בכתובתה", ארבע מאה זוזי דאינון מאתן.
עד דאמר: "הבו לה סתמא".
ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה. אמר: "אי מוברנא לה, יהיבנא לך אלפא זוזי".
אוביר תילתא.
אמרי נהרדעי: דינא הוא, דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא.
רבא אמר: אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא.
ולרבא, מ"ש מהא דתנן: "אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא"?
התם, לא קא גזים.
לא גזים - אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא דהכי אפסדיה:
הכא, כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים.
ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי.
דקביל ארעא לשומשמי - קבלנות היתה לזורעה שומשמין והן יקרין מן החטין ומכחישין הקרקע יותר מן החטין:
זרעה, חיטי.
עבדא חיטי כשומשמי.
ועבדה חטין כשומשמי - הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר כחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין:
סבר רב כהנא למימר, מנכי ליה כחשא דארעא.
מנכה ליה - בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין:
אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אמרי אינשי: "כחשא ארעא, ולא לכחוש מרה".
אמר ליה אמרי אינשי כחוש ארעא כו' - כלומר היה לו לזרוע שומשמין אפילו היתה מכחשת קרקע יותר ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות וירעב הוא וביתו:
ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי.
זרעא חיטי.
עבדא חיטי טפי מן שומשמי.
טפי משומשמין - הוקרו החטין והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין:
סבר רבינא למימר: יהיב ליה שבחא דביני ביני.
יהיב ליה - בעל הקרקע מנכה לו מחכירתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות לפי שזה גרם זה השבח:
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אטו הוא אשבח ארעא לא אשבחה?
אמרי נהרדעי: האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון.
האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון - המקבל פרגמטיא מבעל הבית ושמה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר חצי אחריות אונסים עליו כמלוה וחצי אחריותה על בעלים כפקדון:
עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה.
תקון רבנן הך תקנתא - דניחא להו לתרוייהו:
השתא דאמרינן פלגא מלוה, אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי.
ואי בעי למישתי ביה שכרא - אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה עליו היא:
רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאמר ליה: "כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה, ולא למשתי ביה שכרא".
לאיעסוקי ביה - דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה:
אמר רב אידי בר אבין: ואם מת, נעשה מטלטלין אצל בניו.
ואם מת - הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חצייה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובים ממנה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:
רבא אמר: להכי קרו ליה עיסקא, דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו.
להכי קרו ליה עיסקא - שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה ואם מת לוה יגבה ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לב"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו:
אמר רבא: חדא עיסקא, ותרי שטרי - פסידא דמלוה.
חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה - משום דסתם עיסקא, תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד, כדאמר באיזהו נשך (לעיל דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש, דאי לא, מתחזי כרבית, דכיון דפלגא מלוה, אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון, אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה.
הלכך, מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה נכתוב שטר של מנה. אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים, חמשה דינרים, ומשתכר בחבירתה, ט"ו דינרין, אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכר בפרגמטיא זו י' דינרין (וישלמו תחילת חבילה החסירה בה' דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת וי' דינרין הנותרים הן הן ריוח ויטול מהן דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם י' דינרים שליש שהן ג' דינרים ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישים.
אי כתב עלייהו שני שטרות, כל חבילה שטר של חמשים, נמצא חשבון של כל אחד לבדו, ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרים וחצי. ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש, ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות דהיינו חמשה דינרים דדינר שש מעות כסף פשיטי הן הרי פסידא דמלוה: