אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא.
הכא, אי דמר - לא דמר. ואי דמר - לא דמר.
אמרי נהרדעי: אם בא אחד מן השוק והחזיק בה - אין מוציאין אותה מידו.
אם בא אחד מן השוק והחזיק בה - בהך קרקע דאמר רב נחמן כל דאלים גבר, ובא זה השלישי וחטפה מהשנים אלו הטוענין של אבותי:
אין מוציאין אותה - בב"ד מידו של זה השלישי. ואע"ג דלא טעין מידי. דשמא גם לב' הראשונים אין להם חלק בה:
דתני רבי חייא: גזלן של רבים, לאו שמיה גזלן.
דתני רבי חייא גזלן של רבים כו' - וסברי נהרדעי דבגזלן כי האי מיירי, שגזל משנים החלוקים בדבר זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי:
לאו שמיה גזלן - לכופו בדיינים להוציא מידו מה שגזל:
רב אשי אמר: לעולם שמיה גזלן.
רב אשי אמר לעולם גזלן של רבים שמיה גזלן - הואיל ולא טעין מידי ומוציאים מידו ומעמידין אותה בפני שנים הראשונים שיש להם טענת אבות:
ומאי "לא שמיה גזלן"?
שלא ניתן להשבון:
ומאי לא שמיה גזלן - דקאמר רבי חייא לא להקל עליו בא לפטרו מלשלם אלא להחמיר עליו ולומר דלא ניתן להשבון. לא מיכפר בהשבה דאינו יודע למי ישיב. דמאחר שבא לידו צריך להשיב לבעלים ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים וכל מאן דאלים גבר כדפסקינן לעיל ואי תפסינן לא מפקינן כל שכן זה שבתורת גזל בא לידו והוא צריך להוציאה מתחת ידו ואינו יודע למי ישיב. והכי נמי אמרינן בהמוכר את הספינה (לקמן דף פח:) א"ר לוי קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות. ומפרש: התם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה. דהמוכר במדה וגזל לרבים שאינו יודע למי ישיב. ואליבא דרב אשי איירי נמי ר' חייא במוכר במדה שאינה ישרה לרבים. כן נראה בעיני שיטה זו:
חזקתן שלש שנים מיום ליום וכו':
א"ר אבא: אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי - לאלתר הוי חזקה.
אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה - אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתפיו של זה המחזיק שטוען לקוחה היא בידי מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו שוב אין יכול לטעון ולומר לא מכרתיה לו. שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות אלא היה לו למחות. ומדסייע לו, הפסיד. וכמודה שמכר לו דמי. ור' חננאל פירש אי איכא סהדי דיהב ליה לוקח למריה ארעא צנא דפירי דורון להוליכה לביתו, נתברר שאכילת הפירות של לוקח, ומדידיה יהב ליה למוכר. ואין נראה בעיני:
אמר רב זביד: ואם טען ואמר לפירות הורדתיו – נאמן.
אמר רב זביד אי טעין - המערער בתר דדלי ליה ללוקח צנא דפירי לפירות הורדתיו כדין אריס למחצה ושליש ולרביע וחלקו הוא דדלי ליה – נאמן. כלומר לא הפסיד במאי דדלי ליה:
וה"מ בתוך שלש.
והני מילי - דנאמן:
בתוך שלש - דאם איתא דזבנה מיניה אמאי לא מיזדהר בשטריה:
אבל לאחר שלש, לא.
אבל לאחר שלש - אי טעין לפירות הורדתיו אינו נאמן. ואע"ג דלא דלי ליה צנא דפירי. דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטריה טפי לא מיזדהר. והוה ליה לזה למחות בתוך שלש. כדמפרש ואזיל:
א"ל רב אשי לרב כהנא: אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד?
אי לפירא אחתיה - כי משכנתא דסורא לעשר שנים או לעשרים:
מאי הוה ליה - לבעל השדה למעבד נמצא שכל המוריד את חבירו לפירות של שלש שנים או יותר יפסיד קרקע שלו, הואיל ולא יהא נאמן לאחר שלש לטעון לפירות הורדתיו:
א"ל: איבעי ליה למחויי.
א"ל איבעי [ליה] למחויי - בתוך שלש ולומר לעדים דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים וגוף הקרקע קנוי לי. שאם אין לו שטר מכירה לזה המחזיק לא יוכל לטעון שטר היה לי ואבד כי לא נזהרתי בו אחר שלש. דכיון דמיחה בו בעל השדה היה לו להזהר בשטרו:
דאי לא תימא הכי:
דאי לא תימא הכי - דמחאה לחצאין שמוחה על הקרקע ומודי בפירות לאו מחאה היא. אלא כדאמרינן לקמן פלניא גזלנא הוא דקאכיל ארעא דידי בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא:
הני משכנתא דסורא דכתב בהו: "במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף".
אם כן האי משכנתא דסורא כו' - ותקנתא דרבנן הויא הך משכנתא משום דהמלוה לחבירו על שדהו אסור לאכול הפירות משום רבית אבל בנכייתא מותר כעין משכנתא דסורא שמלוה עשרה מנה על שדהו ולסוף עשר שנים חוזר הקרקע לבעלים בחנם ונמצא קונה פירות של כל שנה במנה ואין כאן צד רבית. ואע"פ ששוין הפירות כפלים שהרי הוא קרוב לשכר וקרוב להפסד. שמקבל פירות של כל שנה במנה ואפילו בשנת שדפון שלא יהו שוין פירות השנה דינר:
אי כביש ליה לשטר משכנתא גביה ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן?!
אי כביש - טומן המלוה ואמר לאחר שלש לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולא יוכל זה לטעון לפירות הורדתיו ומחאה נמי לא תועיל לו:
מתקני רבנן מידי דאתי ביה לידי פסידא?!
דאתי ביה - לוה לידי הפסד בתמיה:
אלא איבעי ליה למחויי.
אלא איבעי ליה למחויי - בתוך כל שלש ומהניא ליה מחאה ומדלא מיחה הפסיד:
הכא נמי איבעי ליה למחויי.
הכא נמי - אם איתא דלפירא אחתיה איבעי ליה למחויי בתוך שלש קודם שיחזיק:
אמר רב יהודה אמר רב: ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם.
מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר.
אף ישראל הבא מחמת עכו"ם, אין לו חזקה אלא בשטר.
ישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם - שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו"ם שלש שנים או יותר וטוען שלקחה מישראל. ואזיל ישראל וקנה מההוא עכו"ם ואכלה גם הוא אחר העכו"ם שני חזקה או יותר - לא הוי חזקה. אלא אתי מריה דארעא ומפיק ליה מידיה דישראל, וישראל ליזיל וליתבע לעכו"ם דזבן מיניה. דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מעכו"ם, עד דלימא ליה הב לי שטר דזביני דזבנת לה מישראל. דדין חזקה לית ליה לעכו"ם ולא כל מאן דאתי מחמתיה. דסתם עכו"ם גזלנים הם וישראל ירא למחות. והלכך לא תקנו בהם חזקה. כדאמרינן לקמן בשמעתין: הני דבי ריש גלותא לא מחזקי משום האי טעמא גופיה, שיראים אנו למחות. וישראל זה הבא מחמת עכו"ם אע"פ שהחזיק - אין חזקתו כלום. וחזקה שאין עמה טענה היא. שהרי הוא טוען העכו"ם מכרה לי אבל איני יודע היאך באה לידי העכו"ם שיוכל למכרה. אבל אי טען ישראל ואמר יהב לי ההוא עכו"ם שטר זביני דזבנה מינך וראיתי בו שלקחה ממך – מהימן. דדמי למאן דא"ל קמי דידי זבנה ההוא עכו"ס מינך, דמסקי' לקמן דמהימן מיגו דאי בעי א"ל מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. ודוקא בא מחמת עכו"ם דאילו בא מחמת ישראל אע"פ שלא דר בה אלא יום אחד אותו שמכרה לזה, וזה החזיק שלש שנים - חזקתו חזקה. כדאמרי' לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין:
אמר רבא: ואי אמר ישראל